היום לפני 61 שנה, ב-15 בינואר 1948, נופלים לוחמי הל"ה.
מחלקת הל"ה של הפלמ"ח, או בשמה 'מחלקת ההר', יצאה במלחמת השחרור לשחרר את גוש עציון הנצור. כל אנשי המחלקה נהרגו בקרב. סיפורם של 35 לוחמי הפלמ"ח שניסו להגיע לגוש עציון הנצור על-מנת לעזור בהגנת הגוש, הוא אחד מהסיפורים הידועים ביותר של מלחמת השחרור.
אל גוש עציון, שהיה נצור חודשים רבים, לא הצליחו להגיע שיירות שנשלחו מירושלים לסייע לתושבים, ולאחר שמצב היישוב החמיר בעקבות הקרבות, הוחלט לשלוח מחלקה של לוחמים מהפלמ"ח בדרך עוקפת, מכיוון בית שמש.
38 לוחמים יצאו בלילה שבין ה-15 בינואר ל-16 לכיוון גוש עציון. מפקד המחלקה היה דני מס. התוכנית הייתה לעקוף את משטרת הר-טוב ומחנה הלגיון שהיה בסמוך לה, לנוע בדרך הוואדי לעבר בית-ג'ובּרין, מדרום לבית-שמש, לעקוף את בית נטיף ממזרח, ולעלות מן הוואדי. זמן קצר לאחר היציאה נקע אחד הלוחמים את רגלו וחזר להר-טוב עם שני לוחמים נוספים. יתר 35 (ל"ה) הלוחמים המשיכו בדרכם.
כשהיו במרחק חמישה קילומטרים מגוש עציון, גילו שתי נשים ערביות את הלוחמים והזעיקו את הערבים מהכפר הסמוך. מאות רבות של ערבים נושאי נשק הגיעו מבית לחם, ירושלים ואפילו מבאר שבע. בקרב שהתפתח ונמשך מספר שעות נהרגו כל הלוחמים. הערבים, שלא הסתפקו בנצחונם חיללו את גופותיהם שהועברו לאחר מכן לקבורה בכפר עציון.
על שם האירוע נקרא היישוב נתיב הל"ה, על-יד הדרך העולה מן השפלה לגוש עציון, ועליו נכתב השיר של המשורר חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו".
"ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער".
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
