מאמן, אדם: קלינסי הפך את באיירן לאנושית

קשה לאהוב את באיירן מינכן. היא גדולה, מצליחה, מתנשאת וגרמנית. מסובך אפילו יותר לאהוד את באיירן מינכן, כאשר נזכרים שעוד לפני עליית אדולף היטלר לשלטון הודבק לה בגרמניה הכינוי הלעגני "מועדון היהודים" בגלל מוצאם של הנשיא והמאמן שלה בתחילת שנות ה-30, מה גם שהשניים הללו נאלצו ב-1933 לארוז את מטלטליהם ולהימלט על נפשם אל מחוץ לגבולות גרמניה. הרבה יותר קל איפוא לפרגן ולהחזיק אצבעות להופנהיים הקטנה, הבתולית, האנדרדוגית, הגרמניה החדשה והלא אופנתית, כפי שכבר עשיתי כאן לא מזמן.

אבל בימים אלה, עם חזרת הבונדסליגה מתרדמת החורף, סוף השבוע של המועדונים הגדולים בתבל המוקדש לבאיירן מינכן, והעורך המתדפק על מקלדתי ומבקש משהו יצירתי ובלי שמחה לאיד (התמונות הראשונות שעולות וצפות בי תמיד כשאומרים "באיירן" הן אלו של סמואל קופור קורס, מטרים ספורים ממקום מושבי ביציע,  אל המשטח בקמפ נואו, מתייפח, ומכה באגרופיו בגבעולי הדשא המסכנים) על הקבוצה הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל הגרמני, אין לי הרבה התלבטויות: יורגן קלינסמן.

אם באיירן מינכן תזכה בסופו של דבר בצלחת האליפות ה-22 שלה בבונדסליגה, בגביע הגרמני ה-15, ובגביע אירופה לאלופות בפעם החמישית, לא תראו אותי כותב לה את שירי הניצחון ו/או מזנק על עגלת החגיגות הבוואריות העמוסה שלה, אבל הייאוש יהיה ללא ספק יותר נוח בגלל קלינסי, המאמן והאדם.

ב-1990 נשלחתי מטעם מעריב לסקר את טורניר גמר גביע העולם הבכור שלי באיטליה. יצאתי לדרך דרוך ומרוגש, ונטלתי עימי מזוודה עמוקה ורחבת דפנות כדי לנצור בה את כל הזכרונות. לצערי, קופסת גפרורים היתה מספיקה. אבל בתוכה הייתי מכניס בעיקר פעמיים קלינסמן. הראשונה ב-24 ביוני בשמינית הגמר בסן סירו, כאשר גרמניה שברה את ליבי והעיפה את הולנד עם 1-2. אבל גם הדמעות לא יכלו להסתיר כי היו אלו 90 דקות לפנתיאון, וכי קלינסמן, שאף כבש את הראשון, נתן הופעת מנצח שגם זובין מהטה היה קד לה.

הפעם השניה היתה ב-3 ביולי 1990, 24 שעות לפני חצי הגמר של גרמניה נגד אנגליה בטורינו. את המשחק עצמו אני מבקש להדחיק. שברון לב הוא לא כוס התה שלי. אבל את הנחמה היחידה סיפק לי אולי הבלונדיני עם הנעל הססגונית. קלינסמן היה הכדורגלן היחיד במחנה הגרמני אותו נסעתי לסקר, שענה תשובות ישירות, כנות, אנטי-שבלוניות ובלתי לאקוניות בעליל. הוא גם תיבל אותן בשנינויות ובהומור, מה שבכלל גרם לו להראות כמי שנחת בגרמניה ובנבחרתה מכוכב חיצון.

בסוף מסיבת העיתונאים הוא יצא אל מחוץ לאולם, הסתובב בין אנשי התקשורת, חייך וחילק ציטוטים וכותרות לעיתוני המחר. כאשר הצגתי את עצמי, הוא הגיב ב"ישראל? יש לי פינה חמה מאוד בלב אליכם", התיישב לצידי על סלע חשוף, ונשאר דקות ספורות לראיון בארבע עיניים הכי פסטורלי ואישי שהיה לי בטורניר. כן, אתם יכולים לומר שיורגן קלינסמן קנה אותי.

ב-1994, לפני שקלינסי הצנוע דהר על החיפושית שלו והגיע בפעם הראשונה לווייט הארט ליין בלונדון, כתב אנדרו אנטוני מה"גרדיאן" הבריטי טור תחת הכותרת "מדוע אני שונא את קלינסמן". השורה התחתונה היתה פשוטה: יורגן הוא רמאי. החלוץ הגרמני פיתח ושיכלל את אמנות הצלילה ברחבה והונאת השופטים, ולכן הוא מאוס.

חודשיים לאחר תחילת הקדנציה של קלינסמן בטוטנהאם, פירסם אנטוני מאמר נוקב נוסף, שכותרתו הפעם היתה "מדוע אני אוהב את יורגן קלינסמן". הנימוק לתפנית 180 המעלות היה צלול וחד גם הפעם: הרכש הגרמני הוא בן אדם נעים הליכות, איש רעים להתרועע, בעל תפיסה קלילה של החיים, והגרמני הראשון עלי אדמות עם חוש הומור.

מי שרצה הוכחה מוחשית, קיבל אותה במשחק הבכורה של קלינסי באנגליה, באיצטדיון הילסבורו נגד שפילד וונסדיי. אוהדי הינשופים קיבלו את טוטנהאם והגרמני שלה בכרזות והכרזות מקניטות על נטיות הצלילה של המפציץ שבא ממונאקו לאנגליה. הם קיבלו את התשובה מיד: לא רק שקלינסמן כבש את שערו הראשון בפרמייר ליג, אלא שהוא חגג אותו תוך זינוק סימולציה של צלילה ושחייה מדומיינת על כר הדשא, כאשר כל שאר התרנגולים צוללים ומצטרפים אליו.

בסוף הקריירה המקצוענית שלו ככדורגלן, נטע קלינסמן את אוהלו בניופורט ביץ', קליפורניה, ארה"ב. האיש מאיר הפנים הזה, שמשפחתו עדיין מנהלת את המאפיה בה גדל בשטוטגארט, בחר אולי באורח החיים האמריקני ההולם את אופיו ודמותו, אבל לא נרתע מהאתגרים המקצועיים שהציבו בפניו נבחרת גרמניה ובאיירן מינכן.

בנבחרת הלאומית גם הוכיח עד כמה תפיסת המשחק שלו שונה מהמקור בו צמח. קלינסמן נטל את השרביט ולא התבייש להצהיר כי הכדורגל הגרמני אפור, דורך במקום, מכני, ונטול השראה. את הפילוסופיה שלו והשינוי שהוא הנחיל ניתן היה לזהות בקלות במונדיאל בגרמניה 2006 בו המקום השלישי של המארחת היה הרבה פחות משמעותי מהסטייל ההתקפי והמשוחרר שלה, שקנה לו אוהדים חדשים רבים.

גם באליאנץ ארנה זו המנטרה המדוייקת של איש האשכולות האינטליגנט, החביב והאנושי הזה. זה שהתקופה שלו בבאיירן החלה בצליעה, אף הופך את התמיכה בו, בשיטותיו ובדרכיו, לקלה יותר. לו רק כל מינכן היתה כמו יורגן. אז למרות שיש סיבה בווארית לשמוח בגללו ובשבילו, דווקא הייתי מעדיף לראות את קלינסמן בהופנהיים.