היום לפני 69 שנה, ב-8 בפברואר 1940, פורסמה הפקודה להקמת גטו לודז' - ראשון הגטאות הגדולים בפולין.
ב-30 באפריל אותה שנה נסגר הגטו, ששטחו היה ארבעה קמ"ר, ולתוכו הוכנסו 164,000 יהודי העיר. בשנים 1942-1941 נוספו לגטו עוד 38,500 יהודים שגורשו מאזורים שונים באירופה.
היהודים נדחסו בגטו בתוך בתים שרובם היו בתי עץ, ללא מים זורמים ובלי ביוב. התנאים הקשים הביאו לכך שבמהרה התפתחו בגטו תנאים של רעב, קור ומחלות. בארבע שנות קיומו של הגטו מתו בתנאים הקשים כ-43,500 יהודים, 21% מן הכלואים בגטו.
היודנראט בגטו לודז', שבראשו עמד חיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944), סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים, כמו שירותי מזון, בריאות, חינוך, דואר, תרבות ודיור.
בניגוד לגטאות אחרים שבהם נודע בשלבים מאוחרים של המלחמה על ההשמדה, היה גטו לודז' סגור ומבודד, ולמעט שמועות שהסתננו מדי פעם, לא ידעו היהודים בגטו על ההשמדה.
הגירוש הראשון מהגטו היה בדצמבר 1941, והיה מיועד לחלמנו. הגירוש החשוב ביותר היה זה שנקרא גירוש ה-sperre בספטמבר 1942, ובו גורשו רוב הילדים, הזקנים והחולים, בנימוק כי לא תרמו ליצרנות הגטו.
גטו לודז' היה האחרון שחוסל מכל גטאות פולין, בקיץ 1944. כשבועיים לפני חיסול הגטו חיו בו כ-70,000 יהודים. הרוסים, שהתקרבו לעיר, נעצרו קילומטרים בודדים ממנו. כמעט כל אחרוני התושבים נשלחו לאושוויץ. מאות בודדות נשארו בגטו, ושוחררו על-ידי הצבא האדום. בגטו שרדו כ-900 יהודים, ומעריכים שבין 5,000 ל-7,000 מהמגורשים שרדו את המחנות.
