שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, הודיעה (א', 15.2.09) על זכייתם של פרופ' ישראל לוין בפרס ישראל בחקר הספרות העברית לשנת תשס"ט ועל זכייתו של פרופ' ראובן צור בפרס ישראל בחקר הספרות הכללית לשנת תשס"ט.
נימוקי הוועדה (ספרות עברית): לפרופ' ישראל לוין מקום מרכזי בחקר השירה והספרות העברית של ימי הביניים. עבודתו משלבת גישות פילולוגיות, אסתטיות ורעיוניות ומצביעה על הקשרים רחבים ומגעים בין תרבויות שונות ודורות שונים של יוצרים, בין תרבות דתית לחילונית, בין יצירה עברית מקורית למקורות השראתה הערביים.
בספריו המרובים ובהוראתו רבת השנים העמיד תלמידים רבים ששאבו השראה מרוחב אופקיו, קפדנותו המדעית וכישוריו הפדגוגים.
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' ישראל לוין ראוי לפרס ישראל בתחום חקר הספרות העברית לשנת תשס"ט.
פרופ' ישראל לוין - קורות חיים
ישראל לוין נולד בשנת 1924 להוריו שרה ויעקב לוין בעיר זמושץ' שבפלך לובלין בפולין. גדל בבית ציוני ולמד בבית הספר העברי קדימה (בכיתות א-ה). בשנת 1934 עלה ארצה עם אמו ושני אחיו, בעקבות האב שהקדים את עלייתו שנתיים קודם לכן. סיים את לימודיו היסודיים בית הספר הכרמל בתל אביב, ובשנת 1942 סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית הרצליה.
לאחר "שנת שרות לאומי" בקיבוץ גבת החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, בספרות עברית כמקצוע ראשי. בשנת 1947 סיים את לימודיו וקיבל תואר מ"א. בהדרכת הפרופ' חיים שירמן ז"ל, מורהו לשירה העברית בימי הביניים, המשיך בלימודיו לקראת התואר השלישי. בשנת 1955, לאחר שאושר חיבורו על "שירת ר' יהודה הלוי ביחסה למקורות העבריים הקדומים", קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה.
בשנים 1949-1947 שירת בצה"ל במלחמת העצמאות, תחילה בירושלים הנצורה, ומן ההפוגה הראשונה - במחוז הנגב. השתחרר מן הצבא לאחר שזכה להשתתף ב"מבצע עובדה" ששחרר את אילת.
לאחר השחרור נשא לאישה את חנה לבית זילברמן, אחות לרפי זילברמן ז"ל שנפל בקרב על הדרך לירושלים. לאחר מספר שנים של מגורים בירושלים עבר עם משפחתו לסמינר הקיבוצים ב"אורנים". בשנים 1968-1954 היה מורה לספרות עברית ולמקרא בסמינר. בשנים 1971-1957 היה גם מורה לשירת ימי הביניים בספרד בבית הספר הגבוה בחיפה.
את ההוראה באוניברסיטת תל אביב החל בשנת 1962. היה ממייסדיו ובוניו של החוג לספרות עברית ובעבודה בו קודם בהדרגה למעמד של קביעות, עד לדרגה של פרופסור מן המניין בשנת 1974. כיהן בתפקיד של ראש החוג כעשרים שנה (בשנים 1980-1969, 1992-1984) והיה חבר ההנהלה של "מכון כַּץ לחקר הספרות העברית". בשנת 1992 יצא לגמלאות בתואר פרופסור אמריטוס. כל אותן שנים עסק באינטנסיביות בחקר השירה העברית בספרד, עולמה הרעיוני, הפואטי, זיקתה לחיי יוצריה ולהוויה ההיסטורית של זמנה, כמו גם לקשריה עם השירה העברית בדורות מאוחרים. חיבוריו כוללים כעשרים ספרים בנושאים שונים, עשרות מאמרים מדעיים ומספר רב של "רשימות" בתחומים שונים של הספרות. בשנת 1982 זכה ב"פרס ביאליק" לחכמת ישראל ובשנת 2005 ב"פרס שמואל טולידנו" על מפעל חיים.
בשנים לאחר שיצא לגמלאות ממשיך פרופ' לוין בעבודה המדעית. בין השאר הוא העורך הראשי של הסידרה "שירת תור הזהב" בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, ויחד עם הפרופ' טובה רוזן הוא קרוב לסיים הכנת מהדורה ביקורתית של "פיוטיי ר' משה אבן עזרא" (בסיוע מענק האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים).
פרופ' לוין השתתף בכנסים מדעיים שונים בארץ ובחו"ל. היה פרופסור אורח באוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת הרוורד והמכללה העברית בבוסטון ארה"ב, ובאוניברסיטת קומפלוטנסה במדריד. תלמידיו הרבים מצויים בכל רחבי הארץ, רבים כמורים בבתי ספר ומכללות וקצתם כמרצים באוניברסיטאות. הוא בן שמונים וחמש,
נשוי, אב לשלושה וסב לשישה נכדים.
נימוקי הוועדה (ספרות עברית): פרופ' ראובן צור הוא מחשובי החוקרים של הספרות בארץ ובעל מוניטין בינלאומי והוא ידוע כחוקר ספרות וכתיאורטיקן יוצא דופן במקוריותו.
פרופ' צור מוכר כאחד מן האבות המייסדים של הגישה הקוגניטיבית לספרות וכמי שטבע את המונח "פואטיקה קוגניטיבית". בזכות היישום של הנחותיו הקוגניטיביות למחקר הפרוזודיה (המשקל והריתמוס, המצלול והחרוז) נחשב פרופ' צור לאחד החוקרים המובילים בתחום זה בעולם.
תחום נוסף שבו התייחד פרופ' צור הוא חקר השירה ההיפנוטית, שירה שמפנה את הקורא להיבטים מוסיקליים של לשון השיר על חשבון שימת הלב למשמעות.
בנוסף לאלה עסק ראובן צור גם בתרגום שירה לעברית ופרסם מחקרים בתחום התיאוריה של התרגום, הוראת הספרות והכשירות הביקורתית.
פרופ' צור פרסם 16 ספרים מהם שבעה באנגלית וכתב מאמרים רבים שהתפרסמו בכתבי עת חשובים בארץ ובעולם.
על כל אלה מצא ועדת השופטים את פרופ' ראובן צור ראוי לפרס ישראל בתחום חקר הספרות הכללית לשנת תשס"ט.
פרופ' ראובן צור - קורות חיים
נולדתי ב-1932 ב-Nagyvárad טרנסילבניה, שהיא לפעמים רומניה, לפעמים הונגריה.
שפת אמי הונגרית. הייתה לי ילדות של ילד מלחמה: שמונה שנות בית ספר תיכון גמרתי בשבעה בתי ספר; לבסוף נבחנתי בחינות בגרות אקסטרניות בזמן שירותי בצה"ל, בחיל רגלים. לטינית שנה א' למדתי שלוש פעמים, בשל שינויי המשטר. את חוויותיי בגֶטוֹ ואת הבריחה ממנו סיפרתי בספרי בריחה מהגטו. כל המשפחה ברחנו מהגטו לרומניה. הייתי אז בן אחת-עשרה פלוס, אחותי מבוגרת ממני בארבע שנים. הגבול בין רומניה והונגריה עבר ביער. במהלך הבריחה נותק הקשר בין הילדים (אחותי ואני) לבין ההורים. ברומניה נעצרנו ונשלחנו לבתי סוהר: אחותי לכלא של פושעות פליליות ואני לכלא צבאי. הורינו לא נעצרו, ובעזרת רומני שעבד בעבר אצל אבא חילצו אותנו מבתי הסוהר בערֵבוּת, בתור קטינים.
בסביבה שבה גדלתי, הילדים היהודיים למדו שפות זרות אחדות, הן בשביל התרבות והן כדי להכשירם לבריחות אפשריות. כך רכשתי יסודות ראשונים באנגלית, צרפתית וגרמנית. את היסודות האלה הרחבתי על-ידי קריאת שירה. לשירת העולם התוודעתי בגיל שלוש-עשרה, כאשר ליום הולדתי קיבלתי במתנה את הקובץ מאה שירים. העורך, היסטוריון הספרות היהודי-הונגרי אַנְטָל סֶרְבּ (שהוכה למוות במחנה עבודת כפיה) כינס בספר זה את מאה השירים משירת העולם שהיה רוצה להציל משרפת העולם הגדולה הזאת - מקור מול תרגומים משובחים של מיטב המתרגמים ההונגריים. ספר זה גילה בפני גם את אמנות התירגום. תוך זמן קצר התחלתי לתרגם סונטים של שקספיר להונגרית, ולאחר מכן משירי בודלייר. את תרגומי ההונגרי הראשון פירסמתי בגיל שבע עשרה. לימים, את קובץ תרגומַי גיזת זה"ב, שהודפס מקור מול תרגום עברי, הקדשתי לזכרו של סֶרְבּ.
ב-1949, בגיל שש-עשרה, עליתי ארצה "עליה אידיאולוגית": רציתי לחיות חיי שיתוף בקיבוץ. הורי דווקא התכוונו להגר לאוסטרליה; אבל פחדו שאברח (כמו חבר קרוב שלי) והחליטו לעלות ארצה כל המשפחה. כך הגעתי לקיבוץ כפר גליקסון. בקיבוץ הוחלט שאני צעיר מדי ומקומי במוסד של עליית הנוער, אלוני יצחק. עברית לא ידעתי. הדבר הציק לי מאד, שכן היה לי ברור שתרגום שירה יהיה עניין מרכזי בחיי, וכי בישראל עלי לתרגם שירה לעברית דווקא. בספריית הקיבוץ ביקשתי את התרגום העברי של "חלום ליל קיץ" של שייקספיר, ושאלתי את הספרן, מה פירוש המלה "חלום". לאחר מכן ישבתי עם המקור האנגלי, תרגום הונגרי משובח ותרגומו העברי של דוידוביץ'(!) והשוויתי את הנסחים. כך למדתי עברית-לצרכי-תרגום. תוך זמן קצר הצעתי תרגום משלי לאפילוג של פוק, כתגובה לדוידוביץ'. כעבור כשנתיים, בראשית שירותי הצבאי, התפרסם תרגומי העברי הראשון במשא, בעריכת ט' כרמי ואהרן מגד. התרגום הראשון שפרסמתי בהונגרית ובעברית היה במקרה אותו השיר: "בלדה על האיש ששר בעינויים" מאת לוּאִי אֲרָגוֹן, על גיבור המחתרת הצרפתית האנטי-נאצית.
במסעות הצבאיים הארוכים הייתי מגלגל בראשי שורות של שיר לועזי ומנסה לתרגמן לעברית. כאשר חזרנו למאהל, העליתי את התרגומים על הכתב. לימים, כאשר הייתי מורה ב"חוות הנוער הציוני", שאלו תלמידַי איך השתלטתי כל כך מהר על העברית. עניתי להם, שיהודי הונגריה הצטיינו תמיד בהתבוללות; עכשיו התבוללתי בתרבות העברית. לחילופין עניתי, ששפת האם שלי היא לשון השירה, לא חשוב באיזו שפה.
באוניברסיטה העברית למדתי ספרות עברית ואנגלית. עבודתי החינוכית הראשונה הייתה במוסד עליית הנוער "חוות הנוער הציוני", קודם כמדריך, אחר כך כמורה. בניגוד לדעה הרווחת באותם ימים סברתי שלשם קליטה תרבותית מוצלחת יש לחזק דווקא את תרבות מוצאם של הנערים. עם אחדים מתלמידי נשמר קשר חם עד היום הזה. היו אלה שנים פורמטיביות ביותר בחיי הן לאישיותי החינוכית והן לחשיבתי האקדמית. ספרַי הראשונים צמחו מההוראה בחווה. רק כאשר התחלתי ללמד באוניברסיטה גיליתי שבכל אותן השנים הייתי מלמד ברמת מ"א ולא ידעתי.
בשנים 1969-1971 הייתי באוניברסיטת סאסקס באנגליה, בספרות אנגלית. מייד אחרי זה הוזמנתי ללמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. באוניברסיטת סאסקס התחיל פרק חדש בחיי היצירה שלי. אגב כתיבת חיבור הדוקטור גיליתי שהכתיבה האקדמית על ספרות היא אמצעי אדיר לביטוי עצמי בשבילי. דבר זה דחק את תרגום השירה ממרכז התעניינותי. רוב תרגומי נעשו לפני הזמן הזה. מה שהריץ אותי בכל מחקרַי האקדמיים היה התחושה העזה, שהשירה מוסרת חוויה או איכויות נתפסות שאינן לוגיות ולא קונצפטואליות; אבל היא עושה זאת באמצעות הלשון, שהיא לוגית וקונצפטואלית; שהמבנה השירי הופך איכשהו את רעיונות השיר לחוויה שירית. בכל חיי המקצועיים רדפתי אחרי מקור המטאמורפוזה המופלאה הזאת, בשירה עברית, אנגלית, צרפתית, הונגרית, גרמנית, איטלקית וספרדית, החל במקרא ובשירת ימי הביניים, דרך שירת הרניסאנס, השירה המטאפיסית, הקלאסיציסטית והרומנטית, וכלה במאה העשרים.
עד מהרה הבנתי, שכדי לקשר בעקיבות בין מבנים ספרותיים לבין התרשמויות אנושיות, יש להניח תודעה אנושית הפועלת במידה ניכרת של עקיבות, המתווכת בין הטקסט לבין ההתרשמות האנושית. כמו שלמר ז'וּרדֶן של מוֹלִיאֶר הוברר יום אחד שכל ימיו דיבר פרוזה, גיליתי בכנס למדע הקוגניטיבי ב-1981 באוניברסיטת Yale, שמאז ימי הדוקטוראט עסקתי בפואטיקה קוגניטיבית. כך נעשיתי אחד האבות המייסדים של מה שקרוי היום "פואטיקה קוגניטיבית".
את הגישה הקוגניטיבית הרחבתי לחקר הריתמוס. בשירה האנגלית, תבנית ההטעמות הלשוניות מרבה לסטות מהתבנית המטרית הסדירה. את גבול המותר נהוג לקבוע במבנה הטקסט: בנקודת אי-התאמה מסוימת בין שתי התבניות. אך דווקא המשוררים הנחשבים כ"המוסיקליים ביותר" מפירים כל גבול שנקבע. לפי התיאוריה שלי, מוסיקליות השיר מותנית בביצועו הריתמי, וגבול המותר נקבע ביכולת לבצע את השורה באופן ריתמי. תפישה זו חייבה תיאוריה של ביצוע ריתמי. בהונגריה, תרבות דיקלום השירה עמוקה ביותר. שחקנים יהודיים שפוטרו מעבודתם בימי השואה, עברו בבתי ספר יהודיים והגישו תוכניות קריאת שירה. אחד מתחביבַי הנלהבים בנעורי היה אמנות הדקלום. אפילו קיבלתי שיעורים פרטיים מאחת השחקניות המובילות שהקומוניסטים פיטרוה מעבודתה. לימים, בפיתוח התיאוריה של ביצוע ריתמי (שבה נאלצתי להתחיל מאפס), נקודת המוצא שלי הייתה האינטרוספקציה, מה שלמדתי מאותה שחקנית. אחת התגליות המפתיעות הייתה, ששחקנים הונגריים ואנגליים נוקטים אסטרטגיות קוליות וקוגניטיביות דומות, לפתרון בעיות ריתמיות שונות למדי.
תחומי המחקר השונים שלי (החרוז, הריתמוס, הסימבוליזם של הגאי הדיבור, המטפורה, "השירה ההיפנוטית", סגנון תקופה, ז'אנר, תבניות ארכיטיפיות, תורת התירגום, ו"סגנון ההכרעה של המבקר המובלע") היו לתיאוריה קוהרנטית, כאשר ב-1992 אמר לי עורך הוצאת "נוֹרְת' הוֹלַנְד", שלפי התרשמותו מרשימת פירסומַי אני בָשל לאינטגרציה של כל מה שעשיתי והזמין את ספרי Toward a Theory of Cognitive Poetics. לימים תורגם ספרי ?What Makes Sound Patterns Expressive ליַפָּנִית. בשעה שפיתחתי את התיאוריה המוצעת בספרי זה, עמדו לנגד עיני שפות אירופיות כאנגלית, צרפתית, גרמנית והונגרית, והשפה השמית עברית. לעתים אני נשאל "איך אתה יודע שהתיאוריות שלך חלות גם על יפנית או סינית?" בדרך כלל אני משיב, שדי לי אם אצליח לפתח תיאוריה התְקֵפה לגבי התרבויות שאני מצוי בהן. ליותר מזה אינני מתיימר. לפיכך, נרגשתי ביותר כאשר למדתי מפי ד"ר שיגקו אוצ'ידה [המתרגמת] שאחדות מהבחנותי חלות, בדרך זו או אחרת, גם על יפנית. לפני שנתיים הוזמנתי לתת סדנה לסטודנטים סיניים באוניברסיטת הונאן; מסתבר שהבחנותי בלשונות מערביות היו משמעותיות גם לאזניים סיניות. מלהיב להיווכח שעבודה שפותחה בסביבה תרבותית אחת משמעותית גם בסביבות תרבותיות אחרות.
אני נשוי לאילנה, מורָה לטכניקת אלכסנדר; בתנו היחידה ענבל נפטרה ב-2004 אחרי עשרים שנות ייסורים מטרשת נפוצה.