אושרה התביעה הייצוגית הגדולה אי-פעם בישראל - מיליארד שקל נגד חברות כרטיסי האשראי

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר גבריאל קלינג, נעתר (29.1.03) לבקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר הוגשה על-ידי עורכי הדין רוטמן וטל רוטמן, מטעמו של הרוקח, הוארד רייס - נגד חברות כרטיסי האשראי בישראל. בתביעה טוען רייס, כי החברות גבו במשך שנים עמלות מופרזות ומפלות מבתי עסק.

התביעה הייצוגית הוגשה בחודש אוגוסט 1998 והיא עומדת על-סך 1.025 מיליארד שקל. חברות כרטיסי האשראי הנתבעות בתיק הן: כ.א.ל., דיינרס, ישראכרט ואמריקן אקספרס. זו התביעה הגדולה ביותר אשר אושרה עד-כה בישראל כתביעה ייצוגית.

בתביעה הייצוגית נטען, כי חברות כרטיסי האשראי ניצלו לרעה את מעמדם המונופוליסטי על-ידי גביית עמלות (עמלות בית עסק בגין הסליקה) מופרזות מבתי העסק הקטנים והחלשים, וכן כי נקטו כלפי אותם בתי עסק באפלייה בלתי חוקית. עוד נטען בתביעה הייצוגית, כי הנתבעים ניצלו את מצוקתם של בתי העסק על-מנת לגבות מהם מחירים בלתי הוגנים תוך יצירת הסדרים כובלים, וכן כי נקטו בפעולות בלתי חוקיות על-מנת לפגוע במתחרים פוטנציאליים (ראה עיקרי התביעה המצורפים).

כאמור, אישר השופט קלינג את התובענה כנגד חברות האשראי - האחראיות הישירות - כתביעה ייצוגית. כמו-כן, אישר קלינג כתביעה ייצוגית את התביעה כנגד בנק לאומי ובנק דיסקונט בגין הנזקים שהם גרמו לבתי העסק על-ידי הפעלת הסדר כובל כנגדם (הפעלה משותפת של כ.א.ל ודיינרס על-ידי לאומי ודיסקונט)
עו"ד רן רוטמן: "זו החלטה עקרונית בתחום התביעות הייצוגיות נגד מונופולים בכלל ותאגידים בנקאיים בפרט, והחלטה חשובה ביותר לעשרות אלפי בתי עסק בישראל. במשך שנים ניצלו חברות כרטיסי האשראי בישראל את כוחם העצום להגדלת רווחיהם על חשבון בתי העסק הקטנים והחלשים. החלטת בית המשפט סוללת את הדרך לתיקון עוול זה ואנו מקווים כי בסיום ההליך יורה ביהמ"ש לבנקים להשיב לבתי העסק את הכסף שגבו מהם שלא כדין".

הנתבעים מיוצגים על-ידי עורכי הדין: פרופ' יובל לוי, צבי אגמון, אסף פוזנר, ד"ר פנחס רובין, ניר כהן וירון אלחנני.

התובע הייצוגי הוא רוקח, בעל בית מרקחת בכיכר המדינה בתל אביב, אשר בעת הגשת התביעה כיהן כיו"ר הסתדרות הרוקחים בישראל. התביעה הוגשה על-ידי רייס באמצעות עוה"ד רן רוטמן וטל רוטמן כנגד חברות כרטיסי האשראי ישראכרט, כ.א.ל, דיינרס ואמריקן אקספרס וכנגד שלושת הבנקים הגדולים בנק הפועלים, בנק לאומי ובנק דיסקונט שבבעלותם חברות כרטיסי האשראי הנ"ל.

התביעה והבקשה לאשר אותה כתביעה ייצוגית הוגשו ב-17.8.98 עמלות בית עסק הן העמלות אותן משלמים בתי העסק לחברות כרטיסי האשראי עבור סליקת עסקות אותן מבצעים לקוחות באמצעות כרטיסי אשראי בבתי העסק. בתחום כרטיסי האשראי יש להבדיל בין שירותי ההנפקה אשר אותם מספקים חברות, כרטיסי האשראי והבנקים למחזיקי כרטיסי אשראי, לבין שירותי הסליקה אשר אותם מספקות חברות כרטיסי האשראי לבתי העסק. עניינה של התביעה הוא כאמור שירותי הסליקה לבתי העסק.

עד לחודש יולי 1998, מועד תחילת פעילותה של חברת כרטיסי האשראי החדשה אלפא קארד, כל אחת מחברות כרטיסי האשראי בישראל סלקה בעצמה ובאופן בלעדי את העסקות אשר נעשו בכרטיסי אשראי אשר הונפקו על ידה. כ.א.ל סלקה באופן בלעדי כרטיסי אשראי "ויזה", ישראכרט סלקה באופן בלעדי כרטיסי אשראי "ישראכרט" ו"מסטרקארד", דיינרס סלקה (וסולקת גם כיום) באופן בלעדי כרטיסי אשראי "דיינרס", ואמריקן אקספרס סלקה (וסולקת גם כיום) באופן בלעדי כרטיסי אשראי "אמריקן אקספרס". יצויין כי באותו זמן כ.א.ל ודיינרס היו בבעלות מלאה של בנק לאומי ובנק דיסקונט ואילו ישראכרט ואמריקן אקספרס היו בבעלות מלאה של בנק הפועלים.

במצב דברים זה כל כרטיס אשראי נסלק על-ידי חברת כרטיסי אשראי אחת בלבד, ובתחום הסליקה של כל כרטיס אשראי לא התקיימה כל תחרות. זאת ועוד, אוכלוסיית מחזיקי כרטיסי האשראי בארץ התחלקה בפועל לשתי קבוצות ברורות ונפרדות: לקוחות בנק לאומי ובנק דיסקונט שהחזיקו בכרטיסי אשראי "ויזה" ו"דיינרס", ולקוחות בנק הפועלים אשר החזיקו בכרטיסי אשראי "ישראכרט", "מסטרקארד" ו"אמריקן אקספרס". מאחר וכרטיס האשראי הפך להיות אמצעי תשלום עיקרי במשק הישראלי (השימוש בכרטיסי אשראי בישראל הוא אחד הגבוהים בעולם), נאלץ כל בית עסק הפועל בצורה כלכלית ורציונלית לכבד כרטיסי אשראי, שאם לא כן, היה צפוי לאבד חלק ניכר מלקוחותיו ומהכנסותיו. עקב החלוקה הברורה בין לקוחות הבנקים, נאלצו מרבית בתי העסק לכבד את כל כרטיסי האשראי.

חברות כרטיסי האשראי ניצלו היטב את היות כל אחת מהן מונופול בתחום הסליקה של כרטיס האשראי המונפק על ידן, כמו גם את ההכרח של בתי העסק לכבד את כל כרטיסי האשראי, כדי לגבות עמלות מופרזות ועושקות מבתי עסק ובעיקר מבתי העסק הקטנים והחלשים שהיו חסרי כח מיקוח מול חברות כרטיסי האשראי.

עמלות בית עסק אותן גבו (וגובות גם היום) חברות כרטיסי האשראי אינן אחידות, והן נקבעות לכל בית עסק בנפרד, באופן שרירותי ובשיעורים משתנים. בפועל חברות כרטיסי האשראי קבעו וגבו עמלות בית עסק בשיעורים גבוהים ממגזרים מסויימים במשק בעוד שלמגזרים אחרים נקבעו על-ידן עמלות בית עסק בשיעורים נמוכים. כמו-כן בתי עסק בינוניים וקטנים נדרשו לשלם לחברות כרטיסי האשראי עמלות בית עסק, בשיעורים גבוהים, בעוד שבתי עסק גדולים נדרשו לשלם עמלות בית עסק בשיעורים נמוכים.

האפליה בין בתי העסק השונים אותה הנהיגו חברות כרטיסי האשראי בשיעורי עמלות בית עסק הגיעה למאות אחוזים. כך לדוגמא, בתי עסק קטנים דוגמת מספרות, מסעדות, בתי מרקחת ודומיהם, נאלצו לשלם לחברות כרטיסי האשראי עמלות שהגיעו לעיתים אף לשיעור של 5%, בעוד שבתי עסק גדולים דוגמת רשתות שיווק, תחנות דלק וכיו"ב שילמו לחברות כרטיסי האשראי עמלות בית עסק בשיעורים של 1%-0.7% בלבד.

עם תחילת פעילותה של חברת כרטיסי האשראי אלפא קארד, ולאחריה פעילות של חברת כרטיסי האשראי לאומי קארד בתחום הסליקה של כרטיסי האשראי "ויזה", חלה ירידה דרסטית ומתמשכת בשיעורי עמלות בית עסק המשולמים עבור סליקת כרטיסי "ויזה". כך לדוגמא התובע הייצוגי רייס, אשר שילם לכ.א.ל ערב הגשת התביעה עמלת בית עסק בשיעור של 3.5%, משלם מזה זמן ללאומי קארד עמלת בית עסק בשיעור של 1.5% בלבד!! לעומת זאת בשיעורי עמלות בית עסק המשולמים עבור סליקת כרטיסי האשראי האחרים לא חל שינוי ממשי.

בתביעה הייצוגית נטען, כי חברות כרטיסי האשראי והבנקים היו (ולגבי חלק מכרטיסי האשראי הם עדיין), מונופולים בסליקה של כל כרטיס אשראי, וכי הם ניצלו לרעה את מעמדם המונופוליסטי על-ידי גביית עמלות מופרזות ובלתי הוגנות מבתי העסק הקטנים והחלשים, וכן כי נקטו כלפי אותם בתי עסק באפלייה בלתי חוקית. עוד נטען כי הנתבעים ניצלו את מצוקתם של בתי העסק על מנת לגבות מהם מחירים בלתי הוגנים תוך יצירת הסדרים כובלים וכן כי נקטו בפעולות בלתי חוקיות על-מנת לפגוע במתחרים פוטנציאליים.

על-פי הנטען בתביעה, הנזקים אשר נגרמו לבתי העסק הנפגעים הינם ההפרש בין הסכומים אשר שולמו על-ידי אותם בתי עסק בפועל כעמלות בית עסק לבין עמלת בית עסק בשיעור של 2% שהוא לטענת התובע הייצוגי השיעור המירבי של עמלת בית עסק אשר עשוי להיחשב סביר. סכום העסקות הרלבנטיות מוערך בתביעה בכ-30 מיליארד ש"ח לשנה, ואילו שיעור עמלת בית עסק הממוצעת אשר שולמה בפועל על-פי הערכת התובע הוא 3.5%. מדובר, איפוא, בסכום של 1.025 מיליארד ש"ח לתקופה שבין 10.5.96 (מועד בו פורסם חוק תובענות ייצוגיות (תיקוני חקיקה) התשנ"ו 1996- (אשר בו הוקנו עילות תביעה ייצוגיות על פי חוקי ההגבלים העסקיים והבנקאות, עד למועד הגשת התביעה ביום 17.8.98.