12 מוזרויות של הגוף

"עור ברווז" (המונח המדעי הוא piloerection) מופיע כשקר לנו או כשאנחנו מפחדים: שריר קטנטן בבסיס כל שערה מתכווץ, ויחד, הם נראים כמו בליטות קטנות על העור.

בעבר, כשאנשים עדיין עטו עליהם "מעילי פרווה" טבעיים, הזדקרות השיער יכלה לחמם את הגוף על-ידי כך לכידת אוויר בשכבה מבודדת בין השערות. ואולי אפילו להפחיד חיות טרף או אויבים (דמיינו לכם חתול שעומד מול כלב...).

מאז האבולוציה הפשיטה את בני האדם מהפרווה שעטפה אותם, וכיום ל"עור ברווז" אין כמובן כל סיבה רפואית. אם אתם מרגישים שלא בנוח עם שרידי העבר דאגו להתלבש היטב והישארו בסביבה חמה. וכמובן... הימנעו מסרטי אימה.

תופעה זו נכנסת לקטגוריה של "spherical aberration" - אחת ממספר דוגמאות לדרך בה העין האנושית אינה מושלמת מבחינה אופטית. באור היום, האישון מצטמצם לפתח קטן מאוד, ומאפשר לאור לפגוע במרכז העדשה. בלילה, כשהאישון מתרחב באופן דרמטי כדי לאפשר כניסה מקסימלית של אור למרכז, העין משתמשת בחלק גדול יותר של העדשה כדי לראות.

ככל שהמרחק מהעדשה גדול יותר כך איכות הראייה קטנה יותר וככל שהם מתרחקים מהמרכז, אורות אלו לא מתמקדים במרכז העין.

התוצאה: אתם רואים עיגולים משום שעדשת העין עגולה. כמעט כל אחד רואה עיגולים אלו ואם אתם תמיד רואים אותם, גם זה בסדר. יחד עם זאת, הילות יכולות להיגרם גם מערפול של העדשות - סימן לקטרקט. לכן, אם ראיית הילות היא דבר חדש עבורכם, גשו לרופא לבדיקת קטרקט.

בכל פעם שאתם אוכלים, החיידקים שבפה מגיבים באופן כימי למזון ומייצרים חומצה אורגנית שעלולה לגרום לריקבון בשיניים. על-ידי סילוק המזון, שטיפת השיניים ודילול החומציות, הרוק נלחם בתהליך. המפתח הוא לתת לו "לזרום" - וכאן נכנס המסטיק - או לפחות הלעיסה - למשחק.

חוקרים הצליחו להראות כי בעזרת מנגנון פשוט של לעיסה ניתן לעורר את זרימת הרוק.

לגבי גבינה - השומנים שבה פועלים כמחסום מגן על השיניים. גבינה מכילה גם סידן וזרחה, שמונעים ריקבון ומחזקים את השיניים. העצה הטובה ביותר: הגבילו את הכרסומים בין הארוחות, וכך תפחיתו את כמות החשיפה לחומצה. לעסו מסטיק ללא סוכר אחרי הארוחות או - עשו מה שהצרפתים עושים וסיימו את הארוחה עם מספר חתיכות גבינה.

שני גורמים קלאסיים לכאב הצידי הזה הם ריצה וצחוק ממושך. לפעילויות אלו יש לפחות דבר אחד במשותף: מאמץ של הסרעפת.

כשאנו צוחקים ממש חזק, אנחנו בולעים כמויות גדולות של אוויר, הממלא את הריאות ודוחף למטה את הסרעפת, ובמקביל שרירי הבטן גם הם מתכווצים ודוחפים את הסרעפת למעלה. כל זה, מתרחש מספר פעמים בכל דקה במהלך פרצי הצחוק והלחץ החוזר עלול לגרום להתכווצות שרירים.

לפעמים כשאנו צוחקים ללא הפסקה, אנחנו סובלים גם מכאב ביד ימין בגלל שהעצב העובר בסרעפת עובר גם דרך הכתף הימנית.

לכן, צחוק חזק עלול להשאיר אתכם לפעמים עם תחושה של התקף לב. נסו לקחת נשימות עמוקות בין פרצי הצחוק כדי להקל על הכאב. כמו-כן, רצוי גם להימנע מאכילת ארוחות גדולות, המושכות דם לקיבה לפני שיושבים יחד כל המשפחה כדי לצפות בארץ נהדרת.

כשאנו חותכים בצל, אנו קורעים את התאים שלו, וכך גורמים לשחרור אנזים המייצר גז שנקרא propanethial sulfoxide. ברגע שהגז מגיע לעיניים, ישנה ריאקציה עם הדמעות הגורמת לייצור חומצה גופריתנית. והיא מכאיבה. בשלב זה המוח מאותת לבלוטות הדמעות של העיניים לייצר כמות רבה יותר של נוזל כדי לשטוף את החומר החוצה. ככל שאתם חותכים כמות רבה יותר של בצל, כך נוצרת כמות גדולה יותר מהגז ואתם מזילים דמעות רבות יותר.

התגובה הכימית של הבצל היא מנגנון הגנה שהתפתח כדי להדוף מזיקים.

אפשר לצמצם את הדמעות והסבל למינימום אם מקררים את הבצל במקרר לפני החיתוך; טמפרטורות קרות מאטות את שחרור האנזים. הריכוז הגבוה ביותר של האנזים נמצא בבסיס הבצל, לכן חיתכו חלק זה אחרון כדי לדחות את הבכי (והסבל) ככל שניתן.

הסוג הנפוץ ביותר של המפרקים בגוף האדם הם מפרקים סינוביאליים - פרקי האצבעות והכתפיים הם דוגמאות לכך - בהם שתי עצמות נמצאות יחד במעין קפסולה. בתוך קפסולה זו ישנו חומר סיכה הנקרא "נוזל ממשחי" (synovial fluid) המכיל גזים מסיסים. כשאנו מותחים את המפרקים, אנחנו דוחסים למעשה את החומר והנוזל שבפנים, ומאלצים גזים עשירים בחנקן אלו "לברוח" מהנוזל הממשחי. שחרור האוויר בתוך הקפסולה הוא ה"קנאקים" שאנו שומעים.

ברגע שהגז משתחרר, המפרק מעט גמיש יותר ומאפשר לנו להימתח מעט יותר בתרגיל יוגה למשל. אך ללא ספק שמתם לב שאינכם יכולים למתוח אותו מיד שוב, והסיבה לכך היא שהגזים שהשתחררו בקול נפץ חייבים תחילה להיספג מחדש לתוך הנוזל, תהליך האורך 30-15 דקות.

אם אתם נוהגים "לפצח" את פרקי האצבעות שלכם באופן קבוע כדי לשחרר מתח, נסו במקום זאת להתרכז בנשימות למשך 30 שניות. פיצוח פרקי האצבעות אינו גורם לדלקת מפרקים, אך הוא עלול לגרום לירידה בכוח האחיזה.

מומחים אינם יודעים בדיוק מדוע אנחנו לפעמים צוחקים עד למצב של בכי. אחת האפשרויות היא שהצחוק והבכי הם תגובות פסיכולוגיות דומות.

שתי התגובות מתרחשות במהלך מצבים של התעוררות רגשית גבוהה שיש לה השפעות ממושכות שאינן מפסיקות או מתחילות בצורה ברורה. בדרך כלל אנו מקשרים בכי לעצב, אך הבכי הוא תגובה אנושית מורכבת. הבכי מתעורר בעקבות מספר מצבים רגשיים - כאב, עצבות, ובמקרים מסויימים אפילו צחוק קיצוני. זוהי למעשה הדרך בה התפתחנו, וכפי שמתברר, התוצאה בהחלט טובה משום שהן צחוק והן בכי יכולים להקל על חוויות מלחיצות, כנראה על-ידי ביטול ההשפעות של הקורטיזול והאדרנלין. לכן, אם מצאתם את עצמכם צוחקים עד למצב של בכי, ראו את עצמכם כברי מזל.

מצב שכיח ומטריד זה ידוע כ-'eyelid myokymia'. לא ידוע הרבה על עוויתות של העפעף, שהן שכיחות יותר בעפעף התחתון לעומת העליון, למרות שהן נגרמות כפי הנראה מתגובה עצבית כלשהי. מומחים יודעים כי עייפות, לחץ, וקפאין כולם מעלים את הסבירות לעווית המטרידה. כך גם עייפות העיניים, תזונה לקויה, צריכה מוגזמת של אלכוהול ואלרגיות.

למרבה המזל, עווית העפעף כמעט תמיד שפירה ובדרך כלל נעלמת מעצמה. כדי לשים סוף למטרד, הפחיתו את כמות הקפאין והאלכוהול ותנו לעיניים - ולגוף כולו - שנת לילה טובה.

טמפרטורת הגוף מווסתת במוח על-ידי ההיפותלמוס, המאותת לגוף לפלוט חום במצבים חמים וללכוד את החום (או לרעוד, וליצור חום בשרירים) כשקר.

הברזל משחק תפקיד בתהליך זה, לכן אנשים עם אנמיה שמקורה בחוסר ברזל מרגישים לעיתים קרובות קור. מחזור דם לא תקין - כתוצאה מלחץ דם גבוה או משימוש בתרופות, בין יתר האשמים - עלול לגרום לגפיים קרות ביותר. תת פעילות של בלוטת התריס יכולה לגרום להאטה בחילוף החומרים עד לנקודה בה הגוף מייצר כמות לא מספקת של חום.

מחקר שנעשה לאחרונה הראה כי ייתכן שקיימת נטייה גנטית לעמידות לקור. אם אתם מסוג האנשים שחייבים ללבוש סווטשירט וגרבי צמר גם בקיץ, איכלו מאכלים עשירים בברזל, כמו בשר אדום רזה, קטניות וירקות בעלי עלים ירוקים כהים, שיכולים להילחם באנמיה. הימנעו מניקוטין, המכווץ את כלי הדם וגורם למחזור דם לקוי.

כן, החלק החיצוני של האוזן אכן גדל במהלך החיים. האוזן, האיבר הבולט הגדול ביותר, גדלה במהירות עד גיל 10, ואז מאטה את הקצב לכ-0.22 מילימטר בכל שנה. כך לפחות על-פי מחקר שנעשה על-ידי חוקרים מהקולג' המלכותי של בריטניה לרפואה כללית.

תינוקות יכולים כמובן להיוולד עם כתמי לידה אך עד שהם מגיעים לעולם אכן אין להם נמשים. את הנמשים מייצר העור (בעזרת עודף פיגמנט) כתגובה לחשיפה לשמש. כשתינוקות יוצאים החוצה לשמש, אלו עם גוון חיוור ועם עיניים בהירות יהיו בעלי נטייה לפתח נמשים (ויהיו גם בסיכון גבוה יותר לסרטן העור ולמלנומה מאוחר יותר בחיים).

נמשים אלו על לחייו האדמומיות של התינוק אינם תופעה חמודה! זהו נזק מקרני השמש, ונמשים עלולים גם להצביע על נזק לדנ"א בתאי העור.

ילדים ומבוגרים צריכים לעקוב אחר הנמשים שלהם על בסיס קבוע אצל רופא עור ולהשתמש בתבונה במסנן קרינה בעל מקדם הגנה 30 או יותר.

מצב של רגל רדומה, או "נמלים" נקרא paresthesia (תחושה מדומה), והוא נגרם מחסימה של זרימת הדם לעצב שנלחץ. אם אתם יושבים זמן ממושך בתנוחה לא נוחה - או אפילו עם רגליים משולבות - אתם עשויים ללחוץ על עצב חזק מספיק כדי לשבש את שליחת האותות שלו אל המוח, ולגרום לרגל, לדוגמא, "להרדם".

זהו מצב שונה ממה שנקרא 'עצב דחוס', מצב שנמשך זמן ארוך יותר ומופיע כשחלק מהגוף מתנפח כתוצאה מפציעה וגורם ללחץ יציב וקבוע על העצב.

paresthesia מורגשת בדרך כלל בגפיים - ידיים, רגליים וקרסוליים. התחושה המוזרה והלא נעימה הזו היא המשך של מסר של כאב למוח. שינוי התנוחה מספיק כמעט תמיד כדי לאפשר לעצב לחדש את התקשורת. אך תחושות עוקצניות כאלו עלולות לעיתים נדירות להיות תסמין למחלות שונות ורציניות כמו סוכרת, זאבת (לופוס) וטרשת נפוצה. אם תחושת ה"נמלים" אינה חולפת במהירות עם שינוי התנוחה, גשו לרופא.