42 שנות שכירות לא הופכות דייר למוגן

יורשים, בן ובת, שגרו בדירת הוריהם, יחויבו לפנותה, למרות שהדירה הושכרה למשפחה כבר לפני 42 שנה, ב-1967, והבת גרה בדירה כל ימי חייה. כך קובעת החלטה ייחודית שנתן רשם בית משפט השלום בירושלים, אורי פוני, המורה לבת לפנות את הדירה.

הדירה, בשכונת רחביה בירושלים, שייכת להסתדרות המדיצינית הדסה, בשכונת רחביה בירושלים. הדסה השכירה את הדירה לרופא, שהעסיקה, ולאחר מותו, לאשתו. אף שהדירה לא הושכרה בשכירות מוגנת, טענה בתם של הרופא ואשתו, כי היא דיירת מוגנת והתנו את פינוים בקבלת פיצוי השקול כנגד דמי מפתח.

הדסה פנתה, באמצעות עורכי הדין שוקי לוי ודוד בסון ממשרד הרטבי, בורנשטיין, בסון ושות', לבית משפט השלום וביקשה להורות ליורשים לפנות את הדירה.

הרשם אורי פוני קיבל את עמדת המשיבה - ההסתדרות, שיוצגה על-ידי שוקי לוי ודוד בסון ממשרד הרטבי, בורנשטיין, בסון ושות', כי היורשים של הדיירים, אינם נהנים מזכויות של שכירות מוגנת, שכן בין הרופא להסתדרות הדסה היה חוזה ברור שהגדיר את תנאי השכירות וכן את זכויות היורשים - שהיו רשאים לגור בה רק עד גיל 21. על-פי החוזה, הוגדרה הדירה כדירת שירות - על-פי סעיף 8 לחוק הגנת הדייר. על דירה כזאת אין חוק הדייר חל.

על שיפוצים צריך להסכים

הרשם הדגיש כי העובדה שהרופא ואשתו השביחו בתקופת מגוריהם את הדירה, באמצעות שיפוצים, אין בה כדי להועיל לדרישת הבת לקבל פיצוי משום שההסכם בין הרופא להדסה, שלל את זכותו לדרוש פיצויים או כל סכום אחר. הרשם ציין כי השקעות ושיפוצים בדירה אינם יכולים להיחשב לדמי מפתח אם לא הוסכם אחרת, והבת לא טענה כי הייתה הסכמה כזאת.

הרשם קבע עוד כי אפילו שגה, ויש להכיר באב המשפחה כדייר מוגן, הסתדרות הדסה הביאה ראיות המלמדות שבניגוד לטענת הבת, היא לא גרה כל השנים בדירה, ולכן אינה זכאית להיכנס בנעלי הוריה אפילו היו דיירים מוגנים.