הכרתי פעם אדם שניכס לעצמו את הביטוי "לא אוכלים במסעדה ריקה". אותו קונפוציוס לעניים אהב כל כך את הפתגם שהמציא, עד שהיה משתמש בו בשלל אופנים תלושים: שאלות אמונה? לא אוכלים במסעדה ריקה; הילדים מציקים? לא אוכלים במסעדה ריקה; משבר בזוגיות? נו, בטח הבנתם.
למרות השימושים החורגים (אם לא הזויים), בהקשרו המקורי קשה לחלוק על משפט המחץ. אומנם יש משהו נחמד בארוחה אינטימית במסעדה ריקה בה כל הצוות מרוכז בך ובסעודתך, אך עם זאת הדבר עשוי להדליק כמה נורות אדומות. במסעדה טובה הרי אין מקום לפשרות ועיגול פינות, ואם היא מלאה בהמון רב, כנראה שהעם אמר את דברו.
כשביקשתי להזמין מקום במסעדת 'אוגוסטין' שבראשון לציון, התברר לי שזאת כנראה אחת מאותן המסעדות שלעולם אינן ריקות. לתמימותי חשבתי שאוכל להרים טלפון ולהזמין שולחן לאותו יום, אך נוכחתי לגלות שאצטרך לבקר במקום רק לאחר ה"חמישי יש אירוע, שישי שבת מלא ובראשון סגור".
למרות האכזבה המיידית, מהר מאד חלחלה לראשי ציפייה גדולה - די נדיר להיתקל במסעדה ישראלית, יוקרתית ככל שתהיה, שבה כשאומרים "יש להזמין מקום מראש" באמת מתכוונים לזה. האם מכרי התלוש צדק? האם הציבור אכן מצביע ברגליו, והצליח לגבש קואליציה בעניין אוגוסטין? הימים שנאלצתי לחכות רק ליבו את התהיות.
לצורך הנסיעה עד לראשל"צ זימנתי את חברי הטוב שמוכן להצטרף לכל חוויה, בתנאי שבסופה מצפה ארוחה טובה. ברגע שהגענו לאוגוסטין ופתחנו את דלת העץ הכבדה, עלה במוחנו אותו הזיכרון - ארוחה שאכלנו יחד, מכל המקומות, דווקא ברומניה. אוגוסטין מעוצבת כעיירה אירופאית מקושטת וסגנונית, כשהשולחנות ממוקמים בכיכר העיר. העיצוב הנדיר בארצנו מיד עורר בנו ערגה למסעדה ספציפית בבוקרשט ששוכנת בתוך מבשלת בירה, ומציעה למבקריה אלכוהול, אוכל וחוויה גרמנית.
לי היה נדמה ש"רחובותיה" של אוגוסטין מזכירים עיירת סקי בשוויץ, ושנינו הסכמנו שבמסעדה כזו עוד לא נתקלנו בארץ. למרות האסוציאציה למסעדה הרומנית, שמחנו לגלות שבניגוד למלצריות רומניות חמורות סבר ועבות בשר שנוזפות באורחים באופן תדיר, את פנינו קיבלה מלצרית מלאכית (אכן, זהו תיאור מדויק...) וחביבה להפליא.
לקח לנו קצת זמן להשתלט על התפריט - מדובר בפנקס עבה של כרטיסי פלסטיק, שעל כל אחד מהם מופיעים שם המנה, תמונתה ומחירה. לאחר הסבר מהמלאכית, שכלל הדרכה גם למתקשים שבינינו (אנוכי), מספר דוגמאות, ותרגול נוסף (אני מודה, לא ממש התאמצנו לסיים את השיעור), הבנו את החלוקה לפי צבעים, נושאים, ותחומי עניין. התקשינו מאד לקבל החלטה מושכלת לאור השפע והמגוון של פירות הים, הדגים והבשרים. עושה רושם שבאוגוסטין מנסים להכניס לתוך המסעדה לא רק רחוב אירופאי, אלא גם ייצוג הולם לכל מטבח ביבשת (זיהינו לכל הפחות נציגות של 10 מדינות חברות באיחוד האירופי). בלית ברירה סמכנו את כרסותינו על המלצותיה של המלצרית/ מורה מתקנת.
פתחנו בפטריות ממולאות (32 שקל) וקרפצ'יו פילה בקר (39 שקל). שתי המנות הוגשו על פנכות קרמיקה כהות שתאמו את שולחן העץ הכבד ואת האווירה הכללית. 4 פטריות פורטבלו ענקיות מולאו במחית של פטריות קצוצות, אגוזים ועגבניות מיובשות ונאפו בתנור כשמעליהן גבינת מוצרלה ופסטו. המנה הייתה נדיבה וטעימה, ושילוב העגבניות המיובשות והמוצרלה המותכת שיווה למנה אופי איטלקי משהו.
הקרפצ'יו המשיך את הקו האיטלקי, והוגש באופן שהיה מעורר נחת בארץ המגף - פילה בקר, ולא סינטה, מעט פרמזן, פלפל שחור, חומץ בלסמי וקמצוץ מלח. החדווה האמיתית באכילת הבשר מתגלה רק כשהוא חי, וטעמיו הגולמיים שלא עברו את ייסורי האש והחום, היו חדווה קרניבורית של ממש.
2 כוסות מהבירה הצ'כית שוברת השניים קרושוביצה (24 שקל לחצי ליטר), גרמו לנו לפסוק שמדובר במקום כלבבנו - מנות ראשונות שהולכות טוב לצד בירה לא שגרתית, ומלצרית מנומסת מכדי להתפקע מצחוק כשמזמינים ממנה "קורו-סי-בציה" כפי שניסיתי לעשות.
המשכנו והפלגנו עמוק יותר בחוויותינו האירופאית. מנת אוסובוקו לבן (59 שקל), הפגישה את שולחננו עם הצד הנורדי של אירופה, אף שבאופן עקרוני מדובר במנה איטלקית. הקצה הצר של שוק חזיר בושל ארוכות ברוטב בירה והוגש לשולחן במלוא הדר - עצם אימתנית ובשר. מדובר בתצוגת אוכל שנראית כאילו נלקחה ישירות מסרט על הרפתקאות הויקינגים. רוטב הבירה העשיר הצטיין במרירות וחריפות עדינות, שהשתלבו בהרמוניה עם הבשר הנימוח. מדובר במנה שדורשת באופן מסורתי שימוש בשוק טלה או עגל, עם-זאת באוגוסטין השכילו למצוא שילוב של בשר ורוטב שהולמים אחד את השני, ומתאימים לאופי האירופאי במקום. אין ספק שעיצוב מסעדה כעיירת ימי ביניים אירופאית מחייבת הגשת אוכל בסגנון דומה. וריאציה זו על האוסובוקו עושה בדיוק את העבודה. הצטערתי רק שלצד השוק הויקינגית הוגש ריזוטו פטריות, שאף שהיה מצוין, החוויר לעומתה. פירה היה מתאים פה הרבה יותר.
מיקס פירות ים (89 שקל), גם הוא זעק בשפות אירופאיות - שילוב איטלקי-ספרדי לדעתי. נכללו בו מספר לא מבוטל של שרימפס, טבעות קלמרי וסקאלופס ("פטריות ים" כפי שכינתה אותן המלאכית, אבל אי אפשר שלא לסלוח לה). כנראה שלמסעדה נגישות ייחודית לספקי פירות ים טובים וזולים, שכן אחרת קשה להסביר כיצד ניתן להגיש מנה כה גדולה ועשירה בפירות ים משובחים, במחיר שכזה. השרימפס היו פריכים במידה, הקלמרי עדינים ולא צמיגיים והסקאלופ בדיוק ברמה שבין מרשמלו, ל-חייבים להודות, פטריות. רוטב פשוט של שמנת ושבבי בייקון עשה בדיוק מה שרוטב לפירות ים צריך לעשות - לא הפריע.
לקראת סיום ביקשנו לטעום את מגוון הבירות מהחבית שבמקום. ההובגובלין האירית וקרומבכר הגרמנית היו חביבות ומרירות, אך התלהבנו יותר מבירת הקינוח - מתוך אחד הברזים נובעת בירה בטעם דובדבן (25 שקל לחצי ליטר). בשונה מקריק (kriek) - בירת הדובדבן המוכרת לי, כאן מדובר בזן שהוא יותר שיכר דובדבנים תוסס ומתקתק, מאשר בירה עם טעמי דובדבן.
ליווינו את בירת הקינוח בסופלה שוקולד ובטירמיסו (28 שקל כל אחד). הסופלה הצרפתי היה עוגה משוקולד משובח, שלוותה בקרם שוקולד לבן, תחליף הולם לגלידת וניל. הטירמיסו היה עשוי כהלכתו, לרבות בישקוטים טבולים בליקר ואספרסו, ותערובת עשירה של מסקרפונה ווניל, ועל קודקודו פוזרו פירות יער חמצמצים. בדרך כלל איני מתנגד להוספת פירות יער לקינוחים, אבל באופן כלשהו השילוב לא הסתדר. מוטב היה לטירמיסו לככב בעצמו כפי שהוא רגיל לעשות באיטליה, ללא תוספות.
סיימנו את הארוחה בבטן מלאה וראש רווי אלכוהול. פסקנו בפה אחד - אגב שיהוקים בטעם דובדבן - שבראשון לציון מסתתרת לה פנינה, והכוונה אינה (רק) למלצרית. אימרתו השחוקה של אותו מכר לא איכזבה. לא לחינם אוגוסטין איננה מסעדה ריקה, אלא מסעדה מלאה להתפקע - לא רק העיצוב הייחודי והחוויה האירופאית, אלא גם אוכל מצוין ובירות מובחרות שיגבו אותם.
