הרומן הרוסי שלי עם באבא יאגה <br>

עוד בימי הקיץ החמים, בדרכי אל חוף הים - בעודי נתקלת שוב ושוב בשלט עם השם המוזר 'באבא יאגה' בפתחה של המסעדה עם החצר הכי מפנקת בתל אביב - הבטחתי לעצמי שעוד יבוא היום ואבקר בה.
עומס האירועים והגודש במותניים גרמו לי שוב ושוב לדחות את הביקור, אבל בשבוע שעבר זה סוף סוף קרה. רבים אינם יודעים, אבל חצי ממני הוא רוסי אסלי. אני זוכרת את סבא שלי שותה תה (רותח רותח!) עם לימון כשקוביית סוכר בפיו, כיאה לרוסי אמיתי. הבטחתי לעצמי שאבדוק פעם מה האכילה אותו אמו ברוסיה. על-מנת לאזן את צבע עורי הבהיר, ועל-מנת לבדוק את תגובת החיך למנות גם לכאלו שדם סיבירי אינו זורם בעורקם לקחתי איתי את חברי הטוב מ', נצר למשפחה תימנית, דור שביעי בארץ.

כחובבת טריוויה מושבעת, ביררתי מבעוד מועד מה פשר השם המוזר. מספרים שבאבא יאגה היא דמות מן המיתולוגיה הסלאבית - מכשפה אשר ככל הנראה נוהגת לחטוף ו(הו לא!) לאכול ילדים. היות והפחד שלי ממכשפות התפוגג לאחר שראיתי לפני כמה שנים (ובאור יום) את המכשפה שכולנו גדלנו עליה ברכבת השדים בלונה פארק, הלכתי ללא חשש למעונה של הגברת.

היה ערב קר וגשום, החצר הייתה שוממה אבל עדיין הרגשנו שהגענו למעין גן עדן קטן בלב רחוב הירקון המוזנח. בגינה גדלים - כך סיפר לי אלכס מנהל המסעדה, מאוחר יותר - כל צמחי התבלין המשמשים לבישול במסעדה. מטאטא הקש של הגברת, חנה לו בסמוך לאחד השולחנות, ואני תהיתי לעצמי, כמה מועילה הייתה יכולה להיות תעבורה על גביו בעיר, בעודי מדחיקה את חובי לעירייה. נכנסנו לבית המכשפה, המחולק לשלושה חלקים: חלל באווירה ביתית עם ספות ישיבה, אזור קלאסי יותר וחדר VIP. בחרנו לשבת באזור הקלאסי, שהתאים לחגיגיות המאורע. החלל מאוכלס בבר מרשים (ללא אפשרות ישיבה), המכיל כ-60 סוגים של יינות בוטיק ישראלים, מקרר יינות מרשים ותצוגת סיגרים איכותיים ביבוא מארה"ב וקובה.

למלצר החביב שניגש אלינו, הבהרנו חד-משמעית שהערב אנחנו פה על-מנת לטעום ממטבחה של אמא רוסיה. עיניו של החביב אורו למשמע הצהרתנו החד-משמעית והוא הציע לנו לפתוח בשתי מנות ראשונות קלאסיות בליווי מחמצים תוצרת הבית. שתי המנות שחלקנו היו דג מקרל מעושן (32 שקל) ומרק סוליאנקה (38 שקל). המקרל היה טרי וטעים, והוגש עם כדורים מיניאטוריים של תפוחי אדמה מאודים שתובלו בחמאה. לי, כחביבת מעושנים למיניהם, השילוב של הדג המעושן בצורה מדויקת ותפוח האדמה החמים, היה משובח. לו, שאינו מורגל לנתחי דג שאינם מתובלים קשות, היה זה טעם חדש, שדווקא אהב. סוליאנקה, שהוא מרק המכיל קוביות זעירות של 7 נתחי בשר שונים, המוגש עם פלח לימון וזיתי קלמטה, הובל לשולחן בקערה יפייפיה, וטעימה שכל כף וכף ממנו הכילה טעמים מיוחדים וייחודים לאותה טעימה. נתחי הבשר היו מגוונים ושנינו חיבבנו אותו במיוחד. התוספת הצידית של קערית המחמצים ובה כרוב לבן, מלפפונים ועגבניות מתובלות (24 שקל) היו המרענן הרשמי של הפה בין נגיסה לנגיסה והיו עשויים במידה הנכונה בסרגל התיבול-פריכות. להרטבת הגרון הזמנו 2 כוסות סוביניון בלאן של ברקן רזרב (28 שקל הכוס), שנמזגו בכוסות קריסטל מפוארות, שעשו את העבודה וגרמו לנו לשקוע בכיסאות בנעימות.

כמנות ביניים, המוגשות כמנות עיקריות משביעות (מאד!) הזמנו בהמלצת המלצר החביב, וורניקי (75 שקל)- כיסוני בצק ממולאים במחית תפוחי אדמה ובצל מטוגן ופילמני (75 שקל)- שהם אותם כיסונים הממולאים בבשר בקר טחון ובצל טרי. שתי המנות הוגשו בקעריות עמוקות ולצידן צלוחיות המכילות קוביות חמאה האחת, ושמנת חמוצה השנייה. אני לא יודעת אם זה אותו ד.נ.א שורשי חבוי או סתם חיבתי העזה לבצק, אבל עבורי היו אלו הקרפלעך (כך אני רגילה לכנות אותם) הטעימים שאכלתי מעודי (סליחה סבתא).
גם למ', שאינו מחובבי הז'אנר, נראה כי הבצק הטעים, המילויים המדויקים בליווי השילוב המנצח של חמאה מומסת ושמנת מתוקה, גילו איזה גן מוסקבאי חבוי שכנראה לא סופר עליו במשפחה. אלכס, מנהל המסעדה סיפר שיומיים בשבוע ניתן לראות בשידור חי על הבר, את הכנתם של כיסי הפלא האלו.

בעודנו בטיול התרעננות קצר בחצר גן העדן של המסעדה, שיתפתי את מ' במחשבה שלפתע עברה בראשי. באבא יאגה ידועה כאמור, באי חביבותה לילדים, אך נראה כי בגרסתה התל אביבית, גם נשים אינן מתקבלות בברכה בצל קורתה. צוות המסעדה כולו, מהבעלים דרך השף ועד המלצרים מושתת לגמרי על המין הגברי. הגמוניה גברית מוחלטת. כנראה המכשפה אוהבת להיות האישה היחידה בשטח. אני יכולה להבין אותה.

עם חזרתנו לכיכר האדומה הפרטית שלנו המתנו למנה הנוספת במסענו למוסקבה ללא דרכון ובידוק ביטחוני - ז'קוייה (75 שקל), הלוא היא קדרת בשר חורפית עם פטריות ותפוחי אדמה, שהוגשה במעין כד חרס המחופה במעטפת בצק פריכה. המנה הזו היא הדוגמא המוצלחת לכך שלעיתים הקנקן (תרתי משמע) גם יפה וגם תכולתו מרשימה. קדרה כבדה במובן החיובי של המילה, שהתאימה בדיוק למזג האוויר ואפשרה אפילו לי - כמתנגדת חורף מושבעת - לחבב ולו לרגע, את העונה הזו.

הקינוחים שבמקום נראו לי מפתים במיוחד, אבל הפעם זה כבר היה יותר מדי, וחששתי לאתגר את קיבתי במתוק כלשהו. מ', המכונה לעיתים "הדו מימדי" עקב מבנה גופו הרזה, הסכים איתי שקינוח הפעם יהיה מעט גדול עלינו. קינחנו בקפה הפוך (14 שקל) ואספרסו קצר (9 שקל) ולסיום סיומת, ביקשתי מאלכס לטעום את המשקה המיוחד שסיפר לי אודותיו בתחילת הערב, sangue de la streghe שמו, או בעברית 'דם המכשפה' (50 שקל). זהו דזי'סטיף אשר מגיע בייבוא אישי למסעדה, ומבוסס על קוניאק ועשבי תיבול מהרי האלפים. טעים מאד!

אלכס בישר לנו שבקרוב מאוד תחגוג המכשפה יומולדת שנה למשכנה התל אביבי, בתפריט טעימות מיוחד של המטבח הקלאסי. המלצתי האישית - בידקו היטב מתי זה קורה ורוצו לשם. כיף לבקר במוסקבה בשלהי החורף שלנו, ובעלות של מונית לרחוב הירקון.