היכל התהילה: ואף על-פי כן, צל"ש

א. נתחיל מההחמצה בדקה התשעים. הנה פרויקט "היכל התהילה", שהתפרש בנגזרות ערוץ הספורט במשך שבועות ארוכים, והרי הוא מסתכם לו בערב טלוויזיוני מיוחד באמת, ונחתם (בהחלטת עריכה נבונה) בצילומי הגול שבחרו "חמישים הגדולים" להיות "השער מספר 1 בכל הזמנים", ותכף הכל יסתיים במהלך המופלא ההוא של אוחנה באוסטרליה - שנבחר בעיקר כי הוא מייצג את כל מה שאין בכדורגל הישראלי, אותם קור-רוח וגימור מקצועי ברגעי האמת, שמבדילים בין כמעט לבין הצלחה.

והנה הכדור נשלח אל אוחנה, במדי הכחול-לבן שלו, שלנו, והוא מקדים את שני הבלמים של אוסטרליה, מכדרר מעט ימינה, מושך אל מעבר לשוער שיצא לקראתו, וממשיך עם הכדור אל "מפיקה ראשית אילנית יצחקי". "קשרי חוץ שוש אלוני" ו"מגיש דני ענבר" מאפשרים לראות, בשני השלישים השמאליים של המסך, איך הבלם האוסטרלי חוזר לכיוון השער הריק, אבל ב"ראיונות מאיה רונן" ו"עורך משנה עידו גור" גם האוסטרלי כבר לא על המסך. על אוחנה אין מה לדבר, הוא עמוק בכתוביות. "מפיקה קטי פיאסצקי" ו"הפקה דנה מגן" מאפשרים לנו לראות כדור מתגלגל לתוך הרשת. יש אלוהים, איזה גול!

עוד פעמיים ברצף משודר מיד הגול של אוחנה, מזוויות צילום נוספות, וגם בשתיהן הוא בוחר משום מה לפנות עם הכדור ימינה, לתוך הקרדיטים. אוחנה היה שחקן כה גדול, שאם היו מספרים לו מראש כי שליש המסך הימני יולבן לצורך "כתוביות ענגי ברקן", היה עוקף את ההגנה האוסטרלית משמאל. אבל ככה להתקיל אותו, ודווקא בהפקה של הערוץ שהוא עובד בו?

יתכן שהסיום החמוץ הזה היה משל פילוזופי על הכדורגל הישראלי. הנה תראו איך אפילו את הגול הכי מושלם הופכים פה להחמצה. איך בכדורגל שלנו זה תמיד חייב להיגמר בבכי. לצופה אין ענין לדעת אם האחריות לפדיחה היא של המפיק ערוץ הספורט או של ערוץ 2 המשדר, מבחינתו הסעודה נגמרה בדובדבן רקוב.

ב. לפי מידת הנוכחות שלו על המסך (ואם נשכח לרגע את התקפי התזזית שאוחזים במוטל'ה שפיגלר באירועים מסוג זה) אפשר היה לחשוב כי גדול שחקני ישראל בכל הזמנים הוא המנכ"ל או המזכ"ל או המפכ"ל של הטוטו בישראל, מר כך וכך. זה התחיל בנוכחות היתר שלו (שלוש הופעות בשני קטעים) בכתבת "המגרשים בהם נולד המשחק" - סרט פרסום, סמוי כעץ באובב בשדה כלניות, לגוף המסבסד ולמפכ"לו - ונמשך בלא פחות מ-106 שניות נטו מפניו של מר כך וכך על המסך במהלך נאומו. לא נגיד מביש, אילוצי החיים אתם יודעים, אבל נגיד מביך.

כל זה, כמו כמה פגמים זועקים אחרים (מודי בראון ביציע? היש בתבל מתאים ממנו לערב שכזה?), לא יכול להפחית באמת מגודל היוזמה שלקח על עצמו ערוץ הספורט בימים קשי-תקציב אלו. המודל האלגנטי בו נבחרו המצטיינים (סינון באמצעות מומחים, הצופים, הגולשים והנבחרים עצמם), הדרך בה נשמר כבודם של הלא-נבחרים, המחוות לאבי רן ז"ל ולמונדק שפר יבדל"א, הוכיחו שוב את האיכויות הידועות של הערוץ הכי אנושי בסביבה.

את האירוע הפיזי, דקה לפני שאוחנה כידרר אל הקרדיטים, חתם דני ענבר בדברים להנהלת ההתאחדות לכדורגל. זאת שהיו"ר שלה, ידיו עמוק בכיסים, שטח במהלך הטקס נאום קלישאי ומבולבל (יש לקוות בשבילו שגם מאולתר), כאילו התקבצנו פה להרמת כוסית של ועד עובדי סניף בלפור. ענבר, מבלי להסיר את חיוכו המוכר, פתח את הסיכום ב"ועכשיו הכדור מוקפץ בוולה (בעיטת יעף רבת-עוצמה) לכיוונו של אבי לוזון, יושב-ראש ההתאחדות", המשיך בהדגשת הצורך בהקמת היכל תהילה ממשי, לא וירטואלי, וסגר ב"הגיע הזמן, אבי לוזון". כאילו רצה לומר: וואלה, אתם שם אלפיים שנה אחורה. ועוד כאילו רצה לומר: מר לוזון, אתה ותרבות-ספורט זה דבר והיפוכו.

ג. אין חובב כדורגל שלא חשב אתמול את "איך איקס בפנים אבל וואי בחוץ, איך". אין אחד שלא נחמץ לבו על שחקן מופלא בעיניו שנותר מחוץ רשימה. אדם בוגר יסכים שבסך-הכל רשימת החמישים, כמו רשימת חמשת הגדולים והדירוג הפנימי שלהם, סבירה בהחלט. וזה הרבה. אולם מאחר שאדם אינו יכול להיות אוהד כדורגל ואישיות בוגרת בו-זמנית, ברצוני לתהות: איך יתכן שלא נכלל ברשימה דוד לביא - ארבע פעמים מלך השערים, מגדולי חלוצי הרחבה, אולי הטוב שבנוגחים, מבקיען ענק שהצטיין גם כבלם, שותף בכיר לנתניה הגדולה, וגם אדם נעים וצנוע במיוחד? היתכן שהתשובה נמצאת כבר בשאלה?