לזכות באליפות זה תמיד יפה. תמיד הישג. אבל האליפות הזו של מכבי חיפה, ספק אם מלבד אוהדיה מישהו יתרשם ממנה יתר על המידה. ספק גם אם מרבית אוהדיה יתרשמו, וזאת למרות השמחה. כי מכבי חיפה לא שיחקה טוב העונה. והיריבות שלה היו בושה וחרפה. והיחידה עם יכולת לקרוא עליה תיגר, בית"ר ירושלים, נאלצה להתמודד עם משבר חריף בעקבות ההשפלה מול ויסלה, שחרור אבראו, נטישתו של גאידמק, והורדת שלוש נקודות.

אבל אלו לא הסיבות היחידות לחוסר ההתלהבות מהאליפות של חיפה. חיפה, לפחות זו של פעם, הייתה מזוהה עם כדורגל יפה וכזה שעולה בכמה דרגות על הסטנדרט הישראלי. זה התחיל בשנות ה-80 של שרף ואמציה לבקוביץ', נמשך בשנות ה-90 של שפיגל, ואפילו בקמפיין ליגת האלופות של שום ראינו מחיפה כדורגל נפלא. האליפות של אלישע לוי מזכירה את אלה של רוני לוי וגרנט, ובמובן מסוים אפילו נופלת מהן. כי אז לפחות היו לחיפה שחקנים מאד מוכשרים. כיום יש לה קצת קטן, כיאל, גולסה ועוד חבורה של חוטבי עצים ושואבי מים, גם אם חלקם מאד אפקטיביים בשני צידי המגרש (קינן, פאנטני). אבל בגדול התמונה לא מספיק יפה, ולכן האליפות של חיפה תיזכר כאחת הסתמיות, אם לא מבחינת מהות (קץ שלטון הכסף של גאידמק לאחר שתי אליפויות רצופות של בית"ר), אז בוודאי מבחינת הכדורגל.