בית המשפט העליון החליט בדעת רוב (יום ה', 4.6.09) של השופטים אליקים רובינשטיין ומרים נאור להפחית ארבע שנים מעונשה של אישה שהורשעה בהריגתו בסכין של בן זוגה. העונש המקורי עמד על 20 שנות מאסר. השופט אליקים רובינשטיין: בן הזוג המנוח לא אשם באלימות שספגה מאחרים.

האישה, אנסטסיה מיקל, הורשעה בהריגת בן זוגה, נאסים עפיפי, בעת ששהו בחופשה בכינרת. באישום נטען כי ההריגה באה לאחר שעפיפי השתכר, חנק את מיקל, היכה אותה ואף גלגל אותה על הרצפה. היא הזעיקה עזרת ידיד וכאשר זה אחז בעפיפי, מיקל רצה לאוהל שלה, שלפה סכין, דקרה את בן זוגה וגרמה למותו.

אימת מוות של קורבן לכוד

מיקל הורשעה תחילה ברצח בכוונה תחילה, אך בעקבות ערעור היא הורשעה בהריגה ונגזרו עליה 20 שנות מאסר. באי-כוחה, עו"ד ד"ר יואב ספיר וליזי פרוינד, טענו בערעור על העונש כי תגובתה הקשה לאלימות בן זוגה באה על-רקע עברה, כ"קורבן אלימות" במשך שנים בידי בני זוג קודמים.

ההגנה אף הגישה חוות דעת של מומחה, פרופ' זומר, לפיה מיקל חוותה בעת אירוע ההריגה "אימת מוות של קורבן לכוד", "ערפול חושים שתוצאותיו - אובדן עשתונות מוחלט". מחוות הדעת עלה עוד כי מיקל "התרעמה נגד הדיכוי הגברי בחייה ושאפה שלא להשאר עוד קורבן פיזי לאלימות והשפלה מצד גברים, יהיו אשר יהיו".

פרופ' זומר קבע עוד, כי בעת האירוע עלו במיקל "תגובות פוסט-טראומטיות מועצמות בשל זכרונות חרדה מאלימות ותגובות זעם מועצמות". ההגנה ביקשה כי בית המשפט יתייחס בעונש, למרות ההבדלים במקרים, גם להקלה בעונשה של כרמלה בוחבוט, שהרגה את בעלה לאחר שנים רבות של התעללות.

כאמור, בית המשפט החליט בדעת רוב להפחית ארבע שנים מעונשה וזאת בשל נסיבות חייה הקשות. השופט רובינשטיין הדגיש כי לטעמו, אין הצדקה להפחית יותר מעונשה מאחר שלא המנוח הוא זה שנקט כלפיה במסכת של התעללות, מלבד אותו ארוע. "במקרה זה שילם המנוח למעט התנהגותו באותו ערב את מחיר המטען שנשאה הנאשמת מאנשים אחרים".

ראוי היה להשית עליה 20 שנה, כתב רובינשטיין, אך בשל הנסיבות האישיות הוחלט להקל עליה "במידה מסוימת" ולהטיל עליה 16 שנות מאסר שיתחילו ממעצרה בספטמבר 2006.

עיוות תפיסת מציאות של אישה מוכה

השופטת עדנה ארבל סברה בדעת מיעוט כי יש להקל יותר בעונשה של מיקל עד ל-8 שנים. "יש להעניק משקל מעט יותר לתסמונת פוסט-טראומטית שממנה סבלה מיקל", כתבה ארבל. מדובר בתסמונת "האישה המוכה" המופיעה בקרב נשים מוכות ו"עשויה להביא לעיוות בתפיסת המציאות של האישה, להעצים את תחושת האיום עליה, ולגרום להתנהגות אימפולסיבית ואגרסיבית ולעיתים גם מצבי דסוציאציה בעקבות ההשפעה המצטברת של מעשי האלימות". ארבל הדגישה כי אין בכך כדי לשלול "מחשבה פלילית", אך תסמינים אלו עשויים "להפחית את מידת השליטה של הסובלים מהם על מעשיהם ולפגום בתפיסת המציאות שלהם".

במצב דברים כזה, כתבה ארבל, "על-רקע יכולת בחירה מוגבלת על מבצעי עבירות, פוחתת מידת האחריות המוסרית שלהם למעשים שביצעו באופן שיש בו כדי להצדיק כי בית המשפט לא ימצה איתם את הדין עד תום".