כמו כל אנדרדוג, השאלה היא האם ההופעה האדישה של אורלנדו במשחק הראשון נבעה מפיק ברכיים, חוסר ניסיון או שביעות רצון יתרה מעצם ההגעה למעמד, אחרי ניצחונות על שתי קבוצות שעל הנייר היו עדיפות מהן. האם יש סוג של הסתפקות בהישג והתקפלות – גם אם לא מכוונת - מול הרעב הרצחני של קובי בראיינט (צריך לשנות את הכינוי שלו מהממבה השחורה לדוברמן בהמשך להבעות הפנים שלו אחרי מהלכים מוצלחים)?
רוב הדיבורים אחרי המשחק נותרו בצד של המג'יק. מחשבות על המשבר הנפשי שעובר על ראפר אלסטון, תהיות איך משחררים את דווייט הווארד ליותר דאנקים וזריקות לסל, לאן נעלם רשארד לואיס? הידו טורקוגלו? מה עבר על קורטני לי וכמובן מה לעזאזל עושים עם בראיינט שחגג עליהם, בעזרת פיק אנד רולים וגם בלעדיהם, את אחד ממשחקי הפלייאוף הגדולים שלו אי פעם.
התשובות? כרגיל אצל סטן ואן גנדי, הגיעו עם כנות נדירה והרבה רעש מסביב. אלסטון טען שיצא מקצב המשחק שלו כי לא שותף כל הרבע השני, אז ואן גנדי ענה: 'זה נשמע כמו תירוץ'. אולי כדאי להזכיר שאלסטון, באופן די שיטתי בזמן האחרון, מצויין במשחקים הביתיים וחושך, ממש איום ונורא, במשחקי החוץ וזה עוד לפני שנלסון הוחזר לרוטציה בהפתעה. ואן גנדי הודה שטעה ששיתף את נלסון במשך כל הרבע השני, אבל צריך להיות יותר מודאג מהמשמעות האחרת של נלסון כבעל הבית: זו פשוט קבוצה אחרת יחד איתו, זו הקבוצה שלו ופחות של טורקוגלו כמקבל החלטות. את האיזון הזה אפשר לייצר, השאלה היא אם אפשר לעשות את זה מול קבוצה טובה יותר, במעמד מלחיץ כזה ובפרק זמן קצר כל כך. התשובה היא כנראה שלא ולכן הדילמה הלילה ובהמשך הסדרה תהיה בעיקר אצל המאמן המשופם: כמה לשתף את נלסון, האם למחוק לגמרי את אנתוני ג'ונסון וכו'. לגבי שאר הנושאים, די ברור שהווארד חייב לרוץ יותר בלי כדור ובהתקפות מעבר, לי חייב להתאפס בקליעות חצי מרחק וגם במקרה שלו, לא יזיק לסיים כמה מתפרצות ובכלל, כדאי שהמג'יק יתחילו להרביץ קצת יותר וזה אומר שיתוף נכון יותר של גורטאט הפולני וטוני באטי (מבלי שישליך את הלבנים שלו מחצי מרחק בשניה שהוא מקבל כדור).
כמו תמיד בשילוב שבין ספורט ואנשים, יש עירבוב בין יכולת ופסיכולוגיה. בין כשרון משחק לכשרון מנטלי. קובי בתחילת הפלייאוף היה בתפקיד של כוכב שמביע פליאה מההירדמויות וההיעלמויות של חבריו מעת לעת אבל תמיד מקפיד מול התקשורת, במיוחד אחרי התבוסות ליוסטון, להסביר שהם יתאוששו ושזה נסלח וכו'. מאז סיום הסדרה מול דנבר, הוא לבש במאה אחוז מהזמן את פרצוף הדוברמן הכעוס, שגם בבית לא מחייך. מספרים שהוא לקח שחקנים לשיחות אישיות ביומיים האחרונים, הכל כדי שלא ייכנסו לאדישות שאיפיינה את הקבוצה בפלייאוף הזה ובלא מעט חלקים בשנים האחרונות. בראיינט נמצא ב'משימה', בדרייב אדיר לזכות באליפות בלי שאקיל אוניל. הוא אמר, בצדק כמובן, שאי אפשר לבטל את שלוש האליפויות הקודמות כי בדיוק כמו שהוא לא זכה בהן בלי שאק, גם שאק לא היה זוכה בהן בלעדיו. קובי לא מקבל מספיק קרדיט על חלקו הגדול באליפויות ההן – הוא הרי היה איש הקלאץ' גם אז כי שאקיל אוניל לא פגע מהקו. אבל כדאי גם לזכור שבלי המתנה שהלייקרס קיבלו מממפיס לפני שנה וקצת, מתנה של 2.13 מ' סופר מוכשרים בשם פאו גאסול, גם קובי היה כנראה מדבר על שלוש האליפויות ההן ומחפש את הדרך לרביעית אולי בקבוצה אחרת.
משחק 2 הוא תמיד משחק השינויים. הלייקרס נמצאים בעמדה לא פשוטה והיא: 'לשחק אותו דבר'. לאורלנדו יש רשימה ארוכה וברורה של צרכים ושינויים נדרשים, קודם כל מקצועיים ואחר כך מנטליים. אין ספק שהם יציגו שיפורים, השאלה היא האם יספיקו רק לייצר פייט או באמת לעלות שני שלבים ולנצח בסטייפלס סנטר.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/8/130078.jpg
