אוחובסקי: כוכב נולד לא תציל את המוזיקה הישראלית

"אבל בוא נעזוב את הדיון על הנזק. הוא משעמם ולא מועיל. הדיון על מה 'כוכב נולד' עשתה למוזיקה הישראלית צריך להיות פחות מכיוון הטענות ויותר מכיוון האיך זה קרה ומה הצורך שזה מילא. יותר מכיוון העוז אלמוג ופחות מכיוון המורות הגוערות".

אוחובסקי צודק. הדיון "כוכב נולד - מלאך או שטן" הוא באמת הכי 2006. "היום אפשר להגיד יחסית בנחת ש'כוכב נולד' היא בסך-הכל עוד קומפוננט בשוק המוזיקה הישראלית", אומר אוחובסקי.

"היא לא הורגת את המוזיקה הישראלית. היא לא משתלטת עליה. היא גם לא מצילה אותה. יש מלא זמרים חדשים שצומחים בלי 'כוכב נולד', משולי רנד ועד אביגיל רוז, מטרי פויזן ועד עמית ארז ואסף אבידן ומולם יש כאלה שצמחו ב'כוכב נולד' והצליחו, יש כאלה שצמחו ב'כוכב נולד' ולא הצליחו כמו שי גבסו. ברגע הזה אפשר להגיד: 'כוכב נולד' היא עוד כוח בשוק. כמו אן-אם-סי, כמו ערוץ 24, כמו גלגלצ כמובן. ואם רוצים להבין, למשל, למה באודישנים של העונה הזאת היו כל-כך הרבה זמרים ים תיכוניים, אז בשנה שבה גלגלצ עשתה צעד לכיוון הים תיכוני והזמר הכי מושמע בה כרגע הוא משה פרץ, לא מפתיע שבמקום המיינסטריימי השני הגדול, 'כוכב נולד', תמצא הרבה זמרים ששרים ככה. לא צריך להיות גאון כדי לעשות את הקישור".

אוחובסקי הצטרף לצוות השופטים של "כוכב נולד" בעונה הרביעית של התוכנית. כשראה כאחרון הצופים את שלוש העונות הראשונות, גם לו היו טענות, בעיקר כלפי היעדר הפתיחות של "כוכב נולד" לקולות אישיים, מיוחדים, אחרים. "כל העניין של 'נערות נערים זמרים חתיכים' מיצה את עצמו", הוא אומר, וכך גם מה שהוא מכנה "עולם השופרות" - זמרות וזמרים בעלי קול חזק והגשה בומבסטית.

"זה לא שאני באתי ושיניתי את התוכנית. התוכנית רצתה להשתנות, וזאת הסיבה שהביאו אותי", אומר אוחובסקי. "המערכת שמחה שאני בא וכולם בשיר ובזמר רצו שהכל יהיה אישי ומיוחד. זה לא קרה מיד. בעונה הרביעית נורא התאמצתי לגרום לזה שבין המיוחד לשמרני, המיוחד יבלוט. אבל עכשיו הכל חולחל ונספג, וגם המשחק שלי נורא נרגע".

אז כבר לא צריך להילחם על הרחבת המנעד של "כוכב נולד"?

"אתה שואל אם אני יכול ללכת הביתה? פה ושם צריך, אצל אנשים ספציפיים. עקרונית, כבר לא. הכל מספיק מיוחד והכל מספיק מודע וכולם מקבלים צ'אנס. אם בעונות הקודמות עוד עשינו הנחות בגלל ייחוד, עכשיו מי שטוב ינצח".

האג'נדה של אוחובסקי ב"כוכב נולד" היא במובן מסויים המשך של האג'נדה שהייתה לו בימיו כעיתונאי במשרה מלאה: כעורך "העיר" בתחילת שנות ה-90 וכעורך "תרבות מעריב" במחצית השנייה של העשור. "העיר" של אוחובסקי יצא לא רק נגד ההיררכיה המסורתית שלפיה תיאטרון זה יותר עמוק מפופ, אלא גם נגד ההיררכיה בתוך עולם הפופ ובתוך עולם המוזיקה הישראלית. בלי לזלזל בשלום חנוך, לאוחובסקי היה יותר דחוף להסביר לשומרי החומות של "הרוק הישראלי" מדוע גם לאילנית, ובוודאי שלצביקה פיק, יש מקום בהיכל התהילה. וב"תרבות מעריב", כמה שנים לאחר-מכן, הוא הקדיש מקום נרחב למוזיקה האלקטרונית שפרחה באותו זמן ואיימה על חלק מחובבי הרוק.

"ההתרסה שלי לא הייתה בדיוק נגד הנרטיב הרוקיסטי, אלא נגד הנרטיב השבלוני והאוטומטי", אומר אוחובסקי. "נגד המחשבה שבוב דילן תמיד יגדיר את העולם יותר טוב מה"פט שופ בויז". העמדה האסתטית שלי, שלא השתנתה מהאייטיז עד היום, היא שאני יכול להתרגש גם מדבר רב-רובדי וגם מדבר שהוא לגמרי פופי-צבעוני-בועות-סבוני. רק שהיום, בניגוד לאז, זה מובן מאליו שלשני הדברים יש את המקום שלהם; שצריך שיהיו יותר צבעים, יותר טעמים, יותר מקומות ליד השולחן. לא צריך לנסח את זה, זה התנסח מעצמו. העניינים הסתדרו. כבר לא צריך לצעוק שלשיריה היפים של אילנית יש מקום של כבוד".

"ואגב, במובן מסוים שני הצדדים הפסידו. גם אני וגם שומרי החומות של הרוק. כי העולם הלך לכיוונים לגמרי אחרים. המוזיקה השלטת בישראל כיום היא פופ בינוני ושבלוני. תקשיב לתקליטים מצליחים של אמנים חדשים כמו יאיר זיו, דור דניאל, דנה לפידות, החברים האלה הם קצת חסרי פנים. הם לא מיוחדים ולא מנסים להיות מיוחדים. בדיוק כמו עידן יניב ומשה פרץ שהם כאילו מזרחיים אבל לגמרי מיינסטרים סכריני. או רוק דליל של הרכבים כמו "בית הבובות" ו"הפיל הכחול" או עולם הרגאיי שמגאיי דחקות, להקות כמו "התקווה 6". ומעל הכל יש את אלוהים, מלך המיינסטרים החדש והגרוע מכולם. עם כל תקליטי הפיוטים המכובסים או הבומבסטיים בסגנון דוד דאור. יוצא בסוף היום שהמיינסטרים החדש של המוזיקה הישראלית לא דומה לשלום חנוך ולא דומה לאילנית. אף אחד לא שר שירים טובים ויציבים כמו השירים הגדולים של אילנית ואף אחד לא שר שירים טובים ויציבים כמו השירים ששלום כתב לאריק".

אבל אוחובסקי לא הפסיד. לראיה, הוא בטלוויזיה, בפריים-טיים. הוא "גל מכוכב נולד", ישות מקבילה אך לא בדיוק חופפת לגל אוחובסקי. מה הוא בעצם מחפש בטלוויזיה? "הכי קל זה להגיד שגם אני רוצה להיות בטלוויזיה, ואז לכולם יהיה נוח לשמוע את זה והם יגידו, הוא סתם רוצה להיות בטלוויזיה. אבל אני לא מרגיש ככה. בעשור האחרון של חיי הבנתי, עוד לפני 'כוכב נולד', שלהיות עיתונאי ומבקר זה לא מספיק לי. זה לא קיום שמספק אותי. אם אתה לא מייצר משהו אמיתי בעצמך, או משפיע על התהליכים עצמם, זה הופך אחרי הרבה שנים לסוג של אוננות".

כתיבה עיתונאית זאת לא יצירה?

"לא. לא בעיני בכל אופן. אני לא אומר שזה לא חשוב, אבל בשבילי כל עולם המתבונן, המסקר, המבקר, זה לא מספיק. ניסחה את זה הכי טוב מישהי שעבדה ב'העיר' באייטיז. היא הייתה מראיינת מאוד טובה, והיא הייתה חוזרת מראיונות ואומרת: 'אני לא מבינה למה אני מראיינת אנשים שאין להם מה להגיד. למה הם לא מראיינים אותי? הדעות שלי יותר מעניינות, אפילו בעניינים שלהם'".

למעשה, התחושות האלה מקננות באוחובסקי כבר כמעט 20 שנה. בתחילת שנות ה-90 הוא כתב במוסף של "חדשות" את המדור "אוחובסקי בדרכים", שבו נצמד במשך שבוע שלם למרואיינים בעלי שיעור קומה מכל הקשת הישראלית, משלמה ארצי ועד אלוף פיקוד. "כשאתה יושב שבוע עם מישהו ונהיה חלק מהמערכת שלו, אתה מבין שאתה לא חייב להיות רק זה שמדווח", אומר אוחובסקי. "אולי מעניין אותך יותר להשיא עצה לאנשים האלה, להיות חלק מהמנגנון שמחליט.

"מהפכת המקומונים, שהיה לי בה חלק, עשתה שינוי עצום בתפישה. אבל הכל נמחק, פיסית. 'העיר' ו'חדשות' אפילו לא עלו לאינטרנט. את הדברים הכי מסעירים שכתבתי אי-אפשר למצוא. מישהי הזכירה לי לא מזמן ראיון שעשיתי ב-1985 עם ליאונרד כהן. נסעתי לראיין אותו בבירמינגהם, רדפתי אחריו ללונדון, ובגלל שהייתי צעיר ונטול פרופורציות, הכרחתי אותו לעשות ראיון השלמה אחרי ההופעה. הוא היה שיכור לגמרי, הכי לא רואה בעיניים, ואני טוחן אותו בחדר הלבשה. יצאה כתבה מקסימה. יפהפייה. אבל היא איננה, במובן הכי עמוק".

"טוב לי להיות בטלוויזיה", הוא אומר. "תמיד רציתי להיות איפה שהעניינים קורים. זה צורך שלי, להיות חלק מהמסיבה הכי טובה בעיר. כמו שבגיל 12 ישבתי בחדרה ונורא חלמתי להגיע לתל אביב. ברור שיותר שמח בערוץ 2 מאשר בעיתון בימים אלה. ברור שהמסיבה מתרחשת שם".

אז למה הוא ממשיך לכתוב? "כי זה חלק מהקיום שלי. אני בן אדם מבוגר, וזה הדבר שהתרגלתי אליו. זה מה שאני. אדם שכותב פעם בשבוע בעיתון. זה החיבור שלי לחיים. אני לא יכול להרשות לעצמי לנחור במשך חודש, כי אני צריך להגיד משהו הגיוני על העולם כל שבוע. אני ממשיך לכתוב על ענייני הומואים כי זה הכי בדמי, ובנוגע לכתיבה על מוזיקה, אני חושב שביום שאני אפסיק לכתוב על מוזיקה אני אמות. הדבר הזה שאני יושב מול המחשב וקונה עוד תקליט מאמזון, ומגיע השליח, ואני פותח את הדיסק. אני עושה את זה כל-כך הרבה שנים".

לפעמים יש תחושה שהדבר עצמו, המוזיקה, היא לא הדבר הכי חשוב לך. אתה מתעסק יותר עם מיקום האמן בתוך הסצינה. לפני כמה שנים כתבת על דיסק של אהוד בנאי ובנית דיון שלם סביב זה שמבחינת מעמדו הוא איפשהו בין שלמה ארצי לעברי לידר. זה העיקר?

"אני מאוד אוהב הקשרים, ומעמדו של אהוד בנאי בשוק המוזיקה הישראלית הוא אחד הדברים הכי מעניינים. איך דווקא האיש הזה, עם סוג הנוכחות התקשורתית הזאת, זוכה לכזה הד. אני נורא אוהב את המוזיקה של בנאי, אבל היא לא מאוד מתפתחת. עוד ועוד שירים יפים באותו מפתח. כשהם מאוד מאוד יפים זה מדהים, וכשהם סתם יפים זה גם כיף. לכן מה שמעניין זה לשאול למה התקליט מתקבל איך שהוא מתקבל, לנתח את ההקשר, להבין את הסיטואציה, מאיפה הכל בא ולאן הכל הולך. זה התפקיד של המבקר בעיני וזה גם האופי שלי. אני אוהב לסדר דברים. יכול להיות שיש מבקרים עמוקים ממני, אין לי בעיה עם זה".

מה יש לך נגד מוזיקה שחורגת במופגן מגבולות הפופ? לפעמים נדמה שכל מה שהוא לא שיר מובהק, עם בית ופזמון, מעצבן אותך.

"זה כמו להגיד שאני צר אופקים. אני לא חושב שאני צר אופקים. אני אוהב שהדברים הם מיוחדים ואחרים. מה שאני שונא זה יומרנות שאין לה כינוי, יומרנות מעצבנת. אני אדם שאוהב מוזיקה מלודית. אני לא אוהב ג'ז, נגיד. כשאנשים מתחילים לבלבל את המוח ולהתחבא מאחורי סולמות, ואז כולם אומרים 'זה מורכב, מורכב, מורכב'. מה מורכב, זה משעמם. אני חושב שבסוף בסוף הדבר הכי גאוני זה בן אדם עם קול יפה שלוקח שיר יחסית פשוט ושר את זה בצורה שבא לך למות כמו נניח אביתר בנאי או להבדיל הבנות האנגליות החדשות אדל ודאפי.

השאלה היא כמובן מה זה קול יפה.

"ברור. כאן זה נעשה טריקי. הקול היפה יכול להיות ניק דרייק או אסתר עופרים, שרה קרנקל מ'סנט אטיין' או קונור אוברסט, מתי כספי או אריק איינשטיין המוקדם...", וכשנדמה שהפעם הוא יצליח לא להשחיל פנימה שני זמרים מסוימים, הוא מוסיף: "... ריטה או עברי לידר".