מחקר חדש ליווה שלוש קבוצות הורים ששכלו את בניהם במלחמת לבנון, בתאונות אימונים ובפיגועי טרור, וחקר את המניע לפועלם הציבורי של ההורים לקיים מספר "מסעות ציבוריים". לדברי החוקרים, המסע המרכזי שבהם הוא המסע למציאת אשם במות בנם, אשם שאינו הפוגע האובייקטיבי שהוביל לנפילת הבן, אלא דמות בציבוריות הישראלית המסומנת על-ידי כל אחד מהם ככזאת שהכרעותיה הובילו לנפילתו, מה שמוביל לסימון דמויות שונות ככאלו, ללא הסכמה על זהותן.

המחקר אשר יפורסם בקרוב בכתב העת היוקרתי political-psychology בחן ועקב אחר הורים שכולים בישראל מובילי מאבקים ציבוריים בעלי חשיפה תקשורתית גבוהה. המחקר ביקש ללמוד כיצד משפיעה תופעת הפיכתם של הורים שכולים למרואיינים בתקשורת, על עיבוד האובדן שלהם ועל התנהגותם הציבורית. המחקר נערך על-ידי ד"ר אודי לבל מהמרכז האקדמי אריאל בשומרון ומהמכללה האקדמית ספיר וד"ר נתי רונאל מאוניברסיטת בר-אילן.

בפעילות הציבורית מתקיים למעשה מסע לאיתור ולייחוס משמעות למות הבן. ככל שנפילת הבן אינה עוד במסגרת פעילות שיש עליה קונצנזוס, תגבר הפעילות התקשורתית של ההורה, על-מנת שיוכל לייחס לאובדן תרומה חברתית, על-פי רוב כזו שתמנע סוגי מוות דומים בעתיד, מה שמתרחש בעקבות פעילות מחאה.

עוד עולה מן המחקר, כי הכעס הוא מרכיב מרכזי המזין את הפעילות התקשורתית, אך גם מוזן ומועצם על ידה. לעיתים הוא מהווה תחליף להתמודדות אישית עם האובדן: הכעס בונה את דמות ההורה השכול כאישיות ציבורית, והוא זה שגם מוביל אותו בעתיד לעמול להמשכיות החשיפה התקשורתית, במסגרתה יביע את הסתייגותו ממה שהוא מזהה ככשלי מדיניות כאלה ואחרים.