בית משפט השלום בירושלים יכריע (ו', 24.7.09) האם תשוחרר לביתה האם החשודה בהרעבת בנה הפעוט או שתישאר במעצר בית בביתו של הרב אברהם פרוייליך בשכונת מאה שערים בירושלים.

אתמול התגלתה מחלוקת עזה בין ד"ר יעקב וייל, הפסיכיאטר שבדק את האם, לבין הפסיכיאטר המחוזי.

ד"ר וייל קבע כי אינה מסוכנת לילדיה ומנגד, הפסיכיאטר המחוזי טען כי ש"ר וייל לא נשען כלל על חומרי הראיות בפרשה כשכתב את האבחון.

זו אינה הפעם הראשונה שבה נטען כי אבחונו של ד"ר וייל היה לקוי. הפסיכיאטר ספג בעבר ביקורת חריפה של בית המשפט העליון על שיקול דעת לקוי שהיה לו באבחון במטופלת ששוחררה מבית החולים ומתה כעבור יום.

ד"ר וייל נדרש ב-אפריל 89 לאבחן את מצבה הנפשי של ענת מימוני שהוכתה על-ידי בעלה והגיעה לחדר המיון בבית החולים הדסה כשהיא סובלת מכאבים בבטנה ובכתפה ובקשיי נשימה. הרופא המטפל בחדר המיון בבית החולים הדסה הפנה את ענת לבדיקת אורתופד ולבדיקת פסיכיאטר "בשל היותה נרגשת בצורה מיוחדת".

ד"ר וייל, שהיה אז בסוף ההתמחות בפסיכיאטריה, מצא את ענת "נרגשת" וחשה אשמה על שהוכתה. לדברי ד"ר וייל "המנוחה הגזימה בתיאור הכאבים והייתה מאוד דרמטית", כאשר הדרמטיזציה התבטאה לדבריו בחוסר יכולתה למקם את כאביה. אך עם זאת, לא זיהה בעיה פסיכיאטרית. בדיון המשפטי שנערך בעניין לאחר זמן בתביעת ילדיה של ענת על רשלנות רפואית בטיפול באמם הודה וייל שהמלים "מגזימה בתיאורי תלונותיה וההיאנחות על כאב" ברישום שערך היו - כדבריו - צירוף לא מוצלח. כשל נוסף שהתגלה בפעולתו באותו מקרה היה שלא תיעד את דבריה של ענת מימוני במלואם.

בדיון בבית המשפט העירו השופטים ביחס לאמירתו האומללה של וייל כי "המודעות לטיפול בבעיית אלימות בתא המשפחתי הייתה נמוכה אז".

לאחר שבית המשפט קבע כי לא הייתה רשלנות בטיפול הרפואי בענת מימוני ערערו ילדיה לבית המשפט העליון.

בעלה של מימוני, שהכה אותה, אף טען בערעור כי אילולא התרשלות ד"ר ואבחנתו השגויה לא היו משחררים את המנוחה מבית החולים אל מותה.

שופט בית המשפט העליון אליעזר ריבלין קבע בפסק הדין כי אומנם התבטאותו של ד"ר וייל על ההגזמה בתלונות של האישה הייתה אומללה, אך לא היה מרחיק לכת עד כדי ראייתה כגורם לשחרורה של ענת מבית החולים.

"ד"ר וייל הודה כי צירוף המילים "מגזימה בתיאור תלונותיה והאנחות על כאב", בו עשה שימוש, "לא היה מוצלח" - כלשונו. היום יודעים אנו כי הביטוי "לא היה מוצלח" ממעיט מן המציאות", ציין.

עוד קבע שמעדותו של הרופא המטפל בחדר המיון, ד"ר יהודה וולף עלה כי ד"ר וייל כלל לא הבין מדוע נשלחה אליו המנוחה "כנראה היה שם איזשהו קצר, כי הוא עד היום לא הבין למה ביקשתי את היעוץ", ציטט את ד"ר וולף.

"יחסם של הרופאים למצבה של ענת ("הגזימה בתיאור הכאבים", "דרמטית"), ובפרט הטיפול במקורות מצבה הפיסי הרעוע - החבורות שנתגלו על גופה וההזנחה הכוללת שהייתה נתונה בה - אינם עולים בקנה אחד עם האופן בו ראוי לנהוג עת עומדת בפני גורם רפואי אישה, המעידה כי מצבה נובע ממכות שספגה מצד בעלה וגופה מעיד עליה כי החבלות חמורות הן", נכתב בפסק הדין.

בסיכומו של דבר קבע בית המשפט העליון כי אומנם ד"ר וייל הפר את חובת הזהירות כלפי ענת מימוני אך לא הוכחה במידה מספקת הזיקה המשפטית בין אבחנתו לבין מותה של האישה.