הנשים: כשאלוהים ברא את הכלבה

70 שנה בדיוק לפני ש"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" עיצב עולם שבו אין מקום למין הנשי, הגיע למסכי הקולנוע סרט שעשה את הדבר ההפוך, ושתיאר יקום בלי גברים. קראו לו, מן הסתם, "הנשים", והוא זוכה עתה להוצאה מחודשת בדי.וי.די.

בכך לא מסתכמות נקודות הדמיון בין שתי הקומדיות, שכן גם חלקים מ"הנשים" מתרחשים בנבדה - במקרה זה מגיעות הגיבורות לרינו, העיר השלישית בגודלה במדינה, שזכתה בתהילה בשנות ה-30 בזכות תהליכי הגירושים המזורזים שהיו נהוגים בה; תקנות ליברליות שמשכו קומדיות שובבות מן הזן של "הנשים".

הסרט מבוסס על מחזה של קלייר בות, שכבש את ברודוויי באמצע העשור. בדומה להצגה, גם בגרסה הקולנועית אין אנו רואים ולו לרגע דמות שיש לה בולבול. אך ההדרה הפיזית של הגברים אינה באה על חשבון החלק שהם ממלאים בעולם הסרט. נהפוך הוא: הגיבורות מדברות ללא הרף על הגברים שבחייהן, סוגדות להם ובעיקר כמהות להם. הבחירה להשאירם מחוץ למסך מסמלת אולי את העובדה שמבחינתן תמיד יהיה בהם משהו לא מושג.

את הסרט ביים ג'ורג' קיוקור, הומוסקסואל שבאותה תקופה היה ידוע בהוליווד כ-"The Great Female Director", והוא אכן ניווט כאן את אחת מלהקות הנשים המפוארות בתולדות הקולנוע האמריקני: ג'ואן קרופורד, ג'ואן פונטיין, נורמה שירר, פולט גודאר ורוזלינד ראסל. כולן יהפכו בסופו של דבר לכוכבות הגדולות של התקופה וישלטו במועמדויות לאוסקרים, אך לא רק בשל כך נכנס הסרט לדברי הימים של הקולנוע.

בראייה היסטורית, החשיבות המרכזית של הסרט היא אולי העובדה שהוליד את דמותה של הביץ' הקולנועית - הכלבה התככנית שמחוללת מהומה במלונה, משחקת ברגשותיהם של הבנים וחוטפת לאחיותיה למין הנשי את העצם מהפה. כל הכלבות הללו נבראו בצלמה ובדמותה של קריסטל (קרופורד), מוכרת בשמים חובבת תפנוקים, הלוכדת ברשתה את בעלה האמיד של מרי (שירר). היא עושה זאת במחשבה על חיי התענוגות שהוא יכול לספק לה, אך בלי להתחשב בעובדה שאשתו ובתו אוהבות אותו עד מאוד. כלבה.

קריסטל היא ללא ספק המרשעת הגדולה בסרט והאם הרוחנית של אלכסיס ושל קימברלי שואו, אך גם שאר הנשים כאן אינן צדיקות, שהרי דבר הבגידה מגיע לאוזניה של מרי רק בשל תככיה הפטפטנים של חברתה הטובה לכאורה, סילביה (ראסל) נוטרת הטינה. ההנחה שנשים הן האויבות הגדולות ביותר של עצמן מעוגנת בסצנה המרתקת ביותר בסרט, שבה מחפשת מרי הנבגדת נחמה בזרועותיה של אמה וזוכה ממנה בשיעור מאלף: "אנא, אל תיעזרי בחברותייך", היא אומרת לה ומיד מנמקת מדוע אין לעשות זאת - "מן ההיכרות שלי עם המין הנשי, הן ידאגו לכך שתאבדי גם את בעלך וגם את ביתך".

בכך לא מסתכמת המשנה של האשה למודת הניסיון - "מובן מאליו שהוא בגד בך", היא אומרת לה, "גם אבא שלך עשה זאת. גברים פשוט משתעממים אחרי עשר שנים ביחד, אבל בסופו של דבר הם חוזרים אלייך".

ואכן, בסיומם של קרבות החתולות הראשונים בהיסטוריה של הקולנוע, מצליחה מרי לזכות מחדש בלבו של בעלה. וכך, גם הסרט החצוף לכאורה חוזר בסופו של דבר עם הזנב בין הרגליים אל המנטרה הישנה שליוותה עד אז את הקולנוע האמריקני - אחדותו של התא המשפחתי ושלמותו של הבית הם ערכים קדושים, שאין לפגוע בהם בשום צורה, גם אם המחיר הוא העלמת עין מבגידה קטנה פה ושם.

תפיסת העולם הזו ממשיכה ללוות את הוליווד עד היום. ובכלל, מדהים להיווכח בקו המחבר בין "הנשים" ובין סרטי הבנות של ימינו. לא רק מבחינה אידיאולוגית אפשר למצוא נקודות דמיון בין אז ועכשיו, אלא גם מבחינה אמנותית: הדיאלוגים השנונים, תצוגות המשחק הממזריות, המלתחות המפוארות, נושאי הדיון הנועזים והקצב המהיר הופכים את "הנשים" למהנה לא פחות מפרק שגרתי של "סקס והעיר הגדולה".

והיה ל"הנשים" השפעה ברורה עוד יותר - העיבוד המחודש בשם הזהה שיצרה דיאן אינגליש בשנה שעברה. הביקורת אולי שפטה בחומרה יתרה את הסרט, אך בכל זאת די במשפט אחד כדי להבהיר מדוע הוא מחוויר מול המקור: בגרסה של קיוקור ג'ואן קרופורד גילמה את מוכרת הבשמים; בגרסה של אינגליש זו הייתה אווה מנדז.