השופט ציין כי מהראיות עולה שהילד בקולו אמר לצוות הרפואי כי "אימו היא שניתקה מגופו את צינור ההזנה וגרמה לפצעים שעל גופו, והוא גם התנגד למגע גופה של האם". יתרה מכך, עם הרחקת האם מהילד "הוא החל לעכל מזון ובמהרה ניזון באופן רגיל דרך הפה. כמו-כן, ח' לא סבל מחום ומכאבים והפצעים בגופו החלו להחלים, כמצוטט: 'חלה תפנית דרמטית במצבו של הילד'".

בהחלטה כתב השופט: "לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי במכלול הראיות שהוגשו לתיק בית המשפט לעיוני, וודאי בהצטרפן לכדי מארג ראייתיי שלם, יש כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית, המבססת סיכוי סביר להרשעת המשיבה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום".

בתום בחינת הראיות כתב השופט כי לא נותר בליבו ספק בשאלת "קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לאם. הרופאים כמו גם אחיות בתי החולים תיארו מעשים שהדעת אינה סובלת - אֵם המונעת מבנה הקט במכוון ובשיטתיות אוכל, גורמת להרעבתו עד כדי תת-תזונה וסכנה ממשית לחייו, מחבלת בטיפולים הרפואיים שניתנו לו, מטעה את הצוות הרפואי ביחס למצבו של בנה, גורמת לכך שיעבור אינספור בדיקות וטיפולים רפואיים מכאיבים, מסוכנים ומיותרים, ואם לא די באמור פוגעת בגופו וגורמת לו חבלות ונגעים מדממים בעור".

את המעשים ביצעה לכאורה האם "בקור רוח ובמיומנות, מבלי שהימצאות הצוות הרפואי סביבה הרתיעה אותה... אלמלא תושיית הצוות הרפואי, אשר ביכר לבסוף מקצועיותו ומיומנותו על-פני התערבותה הפלילית, לכאורה, של האם בטיפול שניתן לח', ספק אם ח' היה שורד התעללות קשה זו".

לדברי השופט די להביט בתמונות בהן צולם הילד כדי להיווכח ב"גודל הזוועה והאימה בהן היה נתון כשהאם, האמונה על שלומו ובריאותו, מבצעת בו, לכאורה, מעשים חמורים עד כדי סכנה ממשית לחייו. כשלגופו עור ועצמות בלבד, שקעים בלחייו ומשקלו בגיל שלוש וחצי כשבעה ק"ג בלבד, כמו גם פצעים ונגעים אדומים ומדממים בחלקי גופו השונים, תועד ח' במצלמת בית החולים בסמוך לאחר מתן צו להרחקת האם ממנו. בחלוף כשבועיים בלבד נראה ח' בתמונות בהן צולם בבית החולים - בן אנוש, כשלגופו קילוגרמים נוספים, הצבע חזר ללחייו ולגופו והנגעים על גופו בשלבי החלמה מתקדמים".