האם החשודה בהרעבת בנה תשהה במעצר בית בתוך שכונת מאה שערים ועם ילדיה. בית משפט העליון (יום ד', 21.10.09) דחה ערעור של המדינה להורות על הרחקת האם מילדיה מחשש למסוכנותה כלפיהם, וביטל כמה מתנאי המעצר שהושתו עליה.
שופט בית משפט העליון
יורם דנציגר הפך החלטת בית משפט החוזי וקבע כי אין לחייב את האם החשודה בהרעבת בנה המיוצגת על-ידי עוה"ד ראובן בר-חיים ודוד הלוי, לשהות במעצר בית מחוץ לשכונת מאה שערים. הוא גם קבע כי אין להפריד בין האם לילדיה.
חשופה לביקורת שיפוטית וציבורית בניגוד לעמדת המדינה, השופט קבע כי ניתן להקטין את מסוכנותה מבלי להפריד בינה לבין הילדים. "הילדים כבר הופרדו פעם אחת מאמם כשזו נעצרה לראשונה, ולכן הפרדתם ממנה בשנית, לאחר שהיא שבה לבית המשפחה ונמצאת איתם מזה כשלושה חודשים, תגרום להם לזעזוע נוסף אותו רצוי למנוע". השופט קבע עם זאת כי יש להדק מנגנוני בקרה לצורך אבטחת שלומם של הילדים.
עוד כתב השופט כי ההליך הפלילי והליך הנזקקות שנפתח בעניינו של בנה, אותו על-פי החשד הרעיבה, לכאורה, "מציבים אותה באור הזרקורים, וחושפים אותה הן לביקורת שיפוטית והן לביקורת ציבורית, אשר יש בהן כדי, להרתיעה מפני פגיעה בילדיה".
כמו-כן, יש להטיל עליה פיקוח חיצוני באמצעות "המשך הבאת הילדים לביקורת רופא אחת ליומיים...על-מנת לחזק את מנגנון הביקורת החיצונית הגלום בבדיקת הילדים על-ידי הרופא אחת ליומיים". חישוק נוסף, קבע השופט, יהיה נוכחות נציג שירותי הרווחה בעת הבדיקה הרפואית. נציג זה "יהיה רשאי לשוחח בתום הבדיקה עם כל אחד מהילדים ולהציג להם שאלות על-מנת לעמוד על מצבם".
השופט דנציגר קבע כי אין צורך לחייב את האם לשכור אחות כדי שתפקח על התנהלותה בבית ודי במפקחים שנבחרו "הם יכולים למלא את משימת הפיקוח לאחר שיתודרכו על-ידי הגורמים המקצועיים באשר למהות תפקידם".
אין לעקור את הילדים מביתם דנציגר ביטל את ההחלטה לחייב את האם לשכור דירה מחוץ למאה שערים ולעבור אליה עם ילדיה. "מעבר זה יעקור את הילדים מסביבתם המוכרת ויסב להם זעזוע בתקופה הקשה שאותם הם עוברים, ולכן עתה הם זקוקים יותר מכל למערכות החברתיות והחינוכיות המוכרות להם על-מנת לשמר את יסוד היציבות בחייהם. זוהי התוצאה הנדרשת כנגזרת מעקרון טובת הילד".
יתרה מכך, חיוב זה של שכירת דירה מחוץ לשכונת מאה שערים "יטיל עליה ועל משפחתה נטל כלכלי בלתי מבוטל שספק אם הם יוכלו לעמוד בו. כבר נקבע על-ידי בית משפט זה כי אין להטיל תנאים מגבילים שמימושם יתאפשר רק על-ידי מי שידו משגת זאת, שכן אז עשויה להתקיים אפליה לעניין האפשרות להשתחרר לחלופת מעצר".
השופט גם ביטל את ההחלטה לחייבה בטיפול פסיכיאטרי. שכן חיוב זה "כמוהו כקביעה שיפוטית כי היא אכן לוקה בתסמונת מינכהאוזן. מבלי להביע דעה כלשהי בשאלה זאת, איני סבור כי יש מקום להוראה שיפוטית כנ"ל בעת הזו, ובפרט נוכח קיומה של מחלוקת בין עורכי חוות הדעת שהונחו לפני בית המשפט המחוזי באשר למצבה הנפשי של המשיבה. לפיכך, סבור אני כי לא ניתן לחייב את המשיבה להשתתף בטיפול עליו הורה בית המשפט המחוזי ...אלא אם כן היא תעשה זאת מרצונה החופשי".
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
