פולחן האישיות של שי מכה שנית

"ללא הרף העצמות מקשיבה ומחפשת: היא משווה, מדבירה, כובשת, הורסת. היא שולטת, והיא גם שליטו של האני".
פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא

המשפט הזה ודאי לא נאמר על המודח בפרק הזה, אבי. בכלל, חבל להשחית משפטים או מלים על השחקן הכי גרוע בעונה הזו. "אני הבוס הגדול", הוא אמר בפרק הזה לליאורה, ספק ברצינות, ספק בציניות. כשאתה רוצה להדיח מישהו, אתה רוצה שלא יעשה דבר ושיחשוב שהוא הבוס. ואבי הוא מועמד נוח מאוד להדחה, כי הוא מרגיש ככה בלי שתתאמץ. גם אחרי ששי לא התאפק ורמז לו במועצת השבט שהוא הולך הביתה היום, הוא המשיך בשלו והצביע לריקי, עוד הצבעה הזויה שלא קשורה לשום דבר, כמו הצבעותיו הקודמות. וההצבעות התלושות האלה מוכיחות מעל לכל ספק: האיש עיוור לחלוטים למציאות החברתית.

המשפט הזה, לכאורה, לא מתאים גם לשאר חברי השבט. על פניו, כולם זוחלים בפני שי ועושים כדברו. אנגלנדר, הדס וריקי - שלושתם יכולים להרגיש חשדנות לגבי שי, שלושתם יודעים שבאיחוד הוא יקבל חיזוק מצד זיו - ובכל זאת איש מהם לא עושה דבר. היחידה שעושה משהו היא ליאורה, אבל זה כל-כך גמלוני עד שאפילו היא בעצמה לא מצביעה כפי שהציעה.

אבל, בעצם, למה להם לעשות משהו? אם היו שואלים אותם מראש מה התוצאה הרצויה להם במועצת השבט, הם היו אומרים "בעיטה בטוסיק של אחד מחברי ברית הבנים: שי, אבי או חנוך": ואם בני הברית בעצמם מתנדבים לספק להם את פירוק הפצצה הזאת, למה שיפריעו?

שי, כביכול, יכול להיות מרוצה מעצמו. הוא המנהל. הוא הבוס. הוא אומר איך להצביע - וכולם מצייתים. אבל כדי להבין מה מניע את שי, לא צריך לבחון את המהלכים של שי, אלא את המטרה שבחר. למרות שאבי, שמצביע כל פעם לפי סימני השמיים, הוא מטרה סבירה להדחה, יש לשי על האי מועמדים טובים יותר להישלח הביתה מבחינה פוליטית. למה, למשל, לא להדיח את אנגלנדר, מתמודד חזק עם לובי של טינאגו באיחוד? או ליאורה? למה להדיח מישהו שגם אם הוא בלתי נשלט, לא מסכן אותך?

המניע של שי להדחה של אבי אינו, אם כן, אסטרטגי. המניע הוא הרצון לעוצמה. יותר מכל, שי נהנה מתחושת השליטה. רואים זאת על פניו. חשים זאת בדרך שבה הוא פוקד על ריקי וליאורה איך להצביע. מרגישים זאת בצורה שבה הוא מתענג על התככים כביכול שהוא מייצר. אבי הוא המטרה שכולם יסכימו עליה. כולם יצייתו לשי, ואין כמו ציות כדי לחוש עוצמה.

וככל שהוא חש עוצמה, כך הוא מנפח את האני שלו, כפי שמדגים מקבץ הציטוטים שלו מהפרק: "כולם נותנים לי את הכבוד בשקשוקה. אני חי אוכל. כולם מהר זזים הצידה... לא רק אני יודע איך להצביע, גם אמרתי לכולם איך להצביע. מדהים כמה אני שולט במשחק הזה.. ליאורה, אני כנראה אקח לך את מנת האורז היום.. אני חייב לחדד משהו. אינה בכלל לא הייתה על הכוונת שלי.. אני לא מעוניין להדיח את אנגלנדר.. אני לא מעוניין בחפרפרת שתשנה לי את התוכניות". אם הוא היה מקבל שקל על כל מילה ובה הטיה של גוף ראשון, הוא את המיליון שלו כבר היה עושה. העצמות, היא שולטת. היא שליטו של האני. והיא גם חולשתו.

לסיום, הגיע הזמן לגדוע באיבו את צמיחתו של אחד ממטבעות הלשון הדלוחים של העונה הזאת. אני מדבר כמובן על "צ'יפופו לה מורל", שעשה קאמבק בפרק הלפני אחרון. העונה הזאת שוברת שיאים בעילגות שלה. הלשון הדלה כל-כך נפוצה עד שאין טעם להתעכב ולציין זאת בכלל. לפעמים נראה שעילגות הייתה תנאי הכרחי במיוני המתמודדים. אבל "צ'יפופו לה מורל" הוא ליגה אחרת. הוא לא סתם ביטוי לעילגות. הוא ממש חוגג אותה. הוא הופך אותה למושא להערצה. ובכן, אוהד, מתקין מטבחים: הציטוט הנכון - מצרפתית, לא מספר של תמר בורנשטיין לזר, כן? - הוא "סה בון פור לה מורל". יענו, זה טוב למורל. יענו, זה מדליקה ת'אווירה. קפיש?