אלישבע הוכשטיין תבעה את עיריית ירושלים בבית משפט לתביעות קטנות בעיר בסכום של 5,000 שקל לאחר שנאלצה לשלם 100 שקל עלות דוח לא לה.
התובעת האשימה את העירייה ברשלנות וטענה שדוח חניה שהוטל ביום 6.10.02 התייחס לעבירות שבוצעו לפני שרכשה את הרכב מבעליו הקודמים. לדבריה, פנתה לעירייה מספר פעמים בדרישה לתקן את המעוות ולהסיר ממנה את החיוב, אולם העירייה התעלמה מפניותיה והותירה את הדוח על שמה ומשכך, נאלצה לשלם את הקנס בגינו.
סכום התביעה כלל החזר הוצאות חניה בחניון העירייה בסך 21 שקל, 20 שעות שמרטף בסך 800 שקל, השקעת 20 שעות עבודה בכתיבת מכתבים, באיסוף תיעוד ובהמתנה בעירייה, בסכום שהושאר לשיקול דעתו של בית המשפט בהיותה בעלת תואר M.B.A, וכן הוצאות צילום, שיחות טלפון ודואר בסך של כ-75 שקל. התובעת ביקשה להחזיר לה את הקנס ששילמה בסך 100 שקל.
העירייה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. לטענתה, בתביעה היא ביקשה לביטול דוח, שהפך לפסק דין חלוט משחלף המועד הקבוע בחוק להגיש בקשה לביטולו או בקשה להישפט. "הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט שגזר דינו של נאשם (התובעת בענייננו) או לבית המשפט שהיה דן בעניינה של התובעת לו הייתה משתמשת בזכותה להישפט קרי, בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים".
השופטת
אנה שניידר דחתה את בקשת העירייה, וקבעה שלאחר שהציעה לבטל את הדוח ולהחזיר לתובעת את סכום הקנס בצירוף אגרת בית המשפט, היה על התובעת להגיש תגובה להצעת העירייה, ולחלופין - להגיש ראיות לתמיכת טענותיה בדבר הנזקים שנגרמו לה וזאת לא עשתה.
בפסק הדין כתבה השופטת שניידר: "הגעתי למסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת מלוא הנזקים הנתבעים על ידה. אינני רואה רלוונטיות להחלפת המחשב של התובעת במהלך 2005 ואף לא צוין הסכום ששולם בשל כך. גם מכתבה של המטפלת, שלא מציינת באופן ברור את שמה, הינו כללי ביותר, מבלי לפרט את שעות העבודה שהוקדשו לשמירה על ילדיה של התובעת בעת שהתובעת עסקה בטיפול בתביעה. כמו-כן, לא הוכח מספר השעות שהוקדש על-ידי התובעת עצמה לטיפול בתביעה. לאור האמור, ולאור הסכמת הנתבעת להחזיר לתובעת את סכום הקנס ששולם, אני קובעת כדלקמן: הנתבעת תחזיר לתובעת, תוך 30 ימים, את סכום הקנס ששולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד להחזר בפועל. לפנים משורת הדין, תשלם הנתבעת לתובעת, תוך המועד האמור, הוצאות משפט בסך 450 שקל".
