בית המשפט העליון דחה (יום ב', 4.1.10) תביעה של תושבים מאום אל-פחם להחזיר לבעלותם אדמות ביער מגידו שהופקעו לפני כחמישים שנה על-ידי שר האוצר דאז לוי אשכול. מדובר בכ-200 דונמים בלב היער שעליהם שכן, כטענת התובעים, כפר אללג'ון. השופטים, המשנה לנשיאת בית משפט העליון אליעזר ריבלין, אליקים רובינשטיין ויורם דנציגר קבעו כי יער הוא "צרכי התיישבות" על-פי חוק ההפקעה דאז, חוק ""רכישת המקרקעים" משנת 1953, וכי "שטחים ירוקים תורמים לרווחת הכלל ומהווים חלק מפיתוח אזור בכללותו".

מדובר בהפקעת קרקעות שנעשתה לפני כחמישים שנה באמצעות חקיקת חירום "חוק רכישת מקרקעים" על-רקע ימיה הראשונים של המדינה. בחוק הוגדרו העילות המותרות להפקעה, צרכי "פיתוח, התיישבות או ביטחון".

ייעור לא יכול לפגוע בקניין

העותרים טענו באמצעות באי-כוחם, עורכי-הדין עאדל בדיר וסוהאד בשארה מעדאלה, כי "יש להכריז על ההפקעה נשוא ההסדר כבטלה מעיקרה. כן יש לרשום את המקרקעין על שם בעלי הקרקע, מכיוון שהזמן הרב שחלף בלי שבקרקע נעשה שימוש למטרת ההפקעה מעיד על העדר הצורך בהפקעה מלכתחילה". לטענתם, ייעור אינו חלק מהצורך ההתיישבותי ואינו נגזר ממנו. "ייעור אינו יכול להיחשב צורך ציבורי או חיוני למטרה של הפקעת קניין פרטי... תכלית של ייעור אינה יכולה לפגוע בזכות הקניין".

לטענתם, פרשנות בית המשפט המחוזי לייעור "מנוגדת למשמעות הטבעית של המונח 'ייעור', משמעות שאינה מתיישבת עם התיישבות שיושבים בה בני אדם אשר מנהלים את חייהם ועיסוקיהם היום-יומיים".

קפא על שמריו

כאמור, בית המשפט העליון דחה את טענות העותרים וציין כי בעבר הכיר בית המשפט ב"שימושים של 'שטחים ירוקים' כגון שמורת טבע, יער, פרדסים וכו' כייעוד ציבורי לצורך חוקי ההפקעה השונים, לרבות לצורך חוק רכישת מקרקעים, וזאת כאשר המטרה המוצהרת של ההפקעה הייתה צרכי התיישבות או פיתוח".

השופט דנציגר כתב כי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שנחקק מאז, יש השפעה על חוקי הפקעה שונים, אבל "חוק רכישת מקרקעים הוא חוק חריג, ויש לפרשו בעיקר על-רקע התקופה שבה הוא נחקק, זו התקופה היחידה שבה למעשה התאפשרה פעולה על פיו (שכן תוקפו של החוק הוגבל לשנה אחת בלבד ובתום שנה מיום שנכנס לתוקפו לא ניתן היה להפקיע קרקעות מכוחו)".

חוק רכישת מקרקעים הוא "חוק ש'קפא על שמריו'" כתב דנציגר ולכן, "השפעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עליו, ככל שקיימת, היא מינימאלית. מחמת אופיו המיוחד של חוק רכישת מקרקעים, נפסק על-ידי בית משפט זה כי ככל הנראה אין מקום להחיל את הלכת קרסיק - שעניינה ביטול הפקעה נוכח שינוי מטרת ההפקעה - על הפקעות מכוח חוק רכישת מקרקעים".

השופט כתב עוד כי ייעוד של ייעור עולה בקנה אחד עם צרכים של התיישבות ופיתוח, ו"זאת כאשר לוקחים בחשבון כי קיומם של שטחים ירוקים תורם לרווחת הכלל ומהווה חלק מפיתוח האזור בכללותו".

בית המשפט הורה עם זאת להחזיר את התיק לבית משפט מחוזי על-מנת שזה יכריע מי זכאי לפיצויים על ההפקעה, העותרים, האפוטרופוס לנכסי נפקדים הטוען כי הוא המחזיק באדמות או רשות הפיתוח.