אחת מאקסיומות החיים שלא מדברים עליה (מרוב שהיא ברורה לכל) היא הקשר בין משפחה לאוכל. בין אם אלו ארוחות החג, האהבה המשותפת לקיש של דודה רחל או ארוחת שישי רגילה, לא מעט מהזמן המשפחתי שלנו סובב סביב אוכל. ישנן עדויות מתקופת האדם הקדמון שמדורת השבט הייתה למעשה ברביקיו משפחתי גדול. כך שאין זה מפתיע שישנם אנשים שהחליטו לקחת את הקונספט הזה צעד אחד קדימה ויצרו את העסק המשפחתי האולטימטיבי - המסעדה המשפחתית.
אלא שב'רפסודיה רומנית' החליטו שזה לא מספיק והחלום של בעלת הבית, גבריאלה, היה "להקים מסעדה שהיא בית והסועדים בה הם חלק מהמשפחה". את החזון הזה פרשה גבריאלה בפנינו כאשר התפנתה לרגע מעיסוקיה. אני מהמר שתחת ההגדרה של מולטי-טסקינג במילון, מופיעה התמונה שלה. היא מנהלת, מארחת, טועמת, מבשלת ומפקחת על כל הנעשה, או בקיצור - אמא.
אל רפסודיה רומנית הגעתי מצויד בחבר שהוא כמעט אח, הגיטריסט. שורשיו הרומנים היוו תירוץ מספיק להצטרפותו. את פנינו מקבלת אנדריאה החייכנית, בתה של גבריאלה, או אחותנו, על-פי החזון ההופך אותנו לחלק מהמשפחה. יחד איתה מקבלים אותנו באי המקום - חבורת גברים בגיל העמידה עם מצב רוח טוב, זוגות מחויכים וסמוקי אלכוהול ומשפחה שבאה לחגוג יום הולדת לאב המשפחה (מזל טוב, ליאון!). נראה שכולם מרגישים בבית והרעש מזכיר לי ליל סדר רועש במיוחד.
אנדריאה מושיבה אותנו וכמעט מיד דוחפת לנו לידיים שוט של צויקה (30 שקל), המשקה האלכוהולי הרומני המסורתי שמיוצר משזיפים, לריכוך האווירה, וקערת זיתים לריכוך הקיבה. ניסיון ללגום את המשקה עולה לי בשריפת שערות אפי באדי אלכוהול. מסתבר שמדובר בפאלינקה, צויקה למתקדמים שעברה זיקוק כפול ולכן מרוכזת יותר. אנדריאה מסבירה, כמו שתחזור ותאמר לאורך הערב, שמדובר בתוצרת ביתית.
אנחנו לא מתמהמהים ומחליטים לא להשאיר חלקת שולחן ריקה. ההחלטה הזאת מתאפשרת בזכות האפשרות להזמין חצאי מנה. כך מובאים לפנינו זה אחר זה : סלט חצילים רומני, סלט איקרה, סלט שעועית, סלט גמבה (10 שקל לחצי מנה עבור כל אחד) ולצידם כבד קצוץ (11 שקל לחצי מנה), פלפל קלוי (9 שקל) וקערת חמוצים גדולה (10 שקל לסועד). הסלטים מלווים בסלסלת לחמים (קלויים לבחירתנו). לכאורה מדובר בסלטים פשוטים שלא הייתי מקדיש להם יותר ממילה, אך המציאות שונה. זו מציאות של חומרי גלם משובחים, עבודת יד והרבה השקעה. הכבד הקצוץ נימוח בפה. כל סלט יותר טוב מקודמו, כשסלט החצילים וסלט הגמבה הם גולת הכותרת. אנחנו מלקקים את האצבעות ובמהרה נותרות רק צלחות ריקות על השולחן.
אנדריאה ראתה את הטורנדו שכילה את השולחן והציעה לנו מרק. לא יכולנו שלא לבחון את אחד מסמלי המטבח הרומני, במיוחד לאור העובדה שגשם הזלעפות בחוץ עשה לנו חשק למשהו חם. בחרנו בטעימה קטנה כדי להשאיר מקום לבאות ורגע אחרי, חצי מנת צ'ורבה עם כדורי בשר (10 שקל לחצי מנה) כבר חיממה את קירבנו. הצ'ורבה הייתה חמצמצה במידה ועשירה ברכיבים. התחלתי להצטער שאני לא רומני.
ההמתנה למנות העיקריות אפשרה לי להציץ קצת מעבר לשולי הצלחת שלי. גודלה הקטן יחסית של המסעדה אפשר תחושת אינטימיות נעימה עם שאר ה'משפחה'. תזכורת לשייכות הרומנית קיבלנו באמצעות בובות מסורתיות ומזכרות שמקשטות את הקירות. ברקע התנגנה מוזיקה רומנית מושרת על-ידי זמרת נעימה שהתחוורה להיות לא פחות מ... גבריאלה, בעלת הבית. מתברר שבימי שלישי, שישי ולעיתים גם שבת, גבריאלה מופיעה שם לייב. הגברת מוכשרת לא רק במטבח.
הגיעה שעתן של המנות העיקריות. הגיטריסט קיבל מוסקה שהגיעה עם פירה (50שקל₪) ואני קיבלתי שניצל לבן (לבחירתי) עם קשקבל וצ'יפס בצד (70 שקל). זה הזמן לגלות שלא התאפקנו וחלקנו גם שני קבבים רומנים שמגיעים כמנה עם צ'יפס (32 שקל). הקבבים הוכנו מבשר איכותי ונצלו על האש בדיוק במידה, כך שיצאו צמיגיים ועסיסיים. אם לא הייתה לי מנה עיקרית ליד, הייתי מבקש עוד.
הגיטריסט כבר התחיל להתענג על המוסקה שלו ואני התבוננתי על השניצל שלי, קצת מאוכזב מכמות הקשקבל המגורדת מלמעלה. לאחר החיתוך הראשוני של השניצל, האכזבה שלי התפוגגה כלא הייתה, מתוך השניצל ניגר קשקבל מותך. לנגד עיניי נוצרה מנה קסומה. השילוב בין הקשקבל לבשר התגלה כמוצלח באופן קיצוני. הכתרתי את המנה כאחת ממנות השניצל הטובות שאכלתי מימיי, אם לא הטובה שבהן.
בנקודת הזמן הזו, לאחר סיום המנות, לא יכולנו להכניס פירור לפה. זה לא הפריע לאנדריאה להציע לנו קינוח. האינסטינקט הראשוני היה לסרב, אלא שהתיאור "הקינוח הכי טוב שאכלתם" הכניס בנו רוח תחרותית. "רק נטעם" הייתה ההסכמה בינינו. לפנינו הובא הפפנאש (28 שקל), מעין סופגניה ממולאת גבינה הטבולה ברוטב של שמנת חמוצה וריבה. יחד עם אספרסו (8 שקל) והפוך (10 שקל), הפפנאש חוסל. מופתעים מעצמנו, הבנו שזה אולי לא היה הקינוח הכי טוב שאכלנו, אך מהטעימים שבאו אל פינו.
המומים מכמות האוכל שצרכנו, יצאנו לדרכנו, לא לפני שנפרדנו לשלום מאנדריאה וגבריאלה. הן אמרו שעכשיו אנחנו חלק מהמשפחה ושאנחנו תמיד מוזמנים. הרגשתי גאווה להיות מסופח לעדה הרומנית. היה לי כבר ברור שאני חוזר לשם בקרוב, אלא שהפעם אני עומד להביא איתי את הצד שלי של המשפחה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
