המפגש הראשון שלי עם שיריה של לאה גולדברג התרחש במקום הנדוש ביותר, נדוש מדי בעבור נערה שכותבת שירים: בבית הספר. העברית שלי הייתה כבת שנתיים. העברית של גולדברג לא נשמעה לי כמו עברית. כלומר, הייתה זו עברית יפהפייה, ועד עצם היום הזה אני סבורה כי בני דורה של גולדברג היטיבו להתבטא בעברית יותר מכל דור אחר בספרות הישראלית. אבל בעברית הזאת הרגשתי כל כך בבית, שהיא לא נחוותה כעברית כפי שהכרתי אותה. יכולתי לקרוא לה פשוט: השפה. שפת התרבות. התרבות שלי.
גולדברג, אשה ומלומדת בעלת השכלה חילונית, לא למדה בחדר, ומקור העברית שלה - בשפתן של הגימנסיות העבריות החילוניות שפעלו בליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם. בשביל תלמידי הגימנסיות הללו העברית מעולם לא הייתה שפת קודש, ולא בהכרח הייתה לשפת הציונות. היא היתה, בראש ובראשונה, שפת השכלתם, שפת גדילתם האינטלקטואלית, ובאופן פרדוקסלי - אחת השפות ששימשו אותם להתחברות לתרבות המערב, לצד היידיש, הגרמנית, הליטאית ולפעמים הרוסית.
רובם נספו בשואה, אך אלה מביניהם שהספיקו, כמו גולדברג, לעלות לארץ, מזוהים על-פי העברית שלהם, אשר רחוקה מהעברית של ביאליק ועגנון לא פחות משהיא רחוקה מהעברית של הקניון או מהעברית של בית הכנסת. לעומת זאת, היא קרובה יותר ממה שנדמה לעברית של הופעת רוק ולעברית של המחקרים החדשים על אודות נזקי הגלובליזציה: המשותף לכל אלה היא הקוסמופוליטיות נטולת התסביכים הפרובינציאליים, שמיד מחברת את הכתוב בעברית זו אל התהליך התרבותי העולמי, אינה עושה הנחות לשפתה רק משום שדוברים אותה מיליונים אחדים במזרח התיכון ואינה מתנדבת להתגייס לטובת אידיאולוגיה. נזכור את תשובתה של גולדברג לטענות שהביע אלתרמן בימי מלחמת העולם השנייה, בעניין עיסוקה בכתיבת שירי אהבה: גם בשעת מלחמה רב ערכה של האהבה מערכו של ההרג.
משומן חזיר לרוטב צדפות
אך מלבד היותה קוסמופוליטית, שפת שירתה של גולדברג נטועה היטב בנוף המקומי של ליטא. בספר "נערות עבריות" (בעריכת יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, ספרית פועלים, 2009), המציג התכתבות רבת שנים בין גולדברג לידידתה מינה לנדוי, הנוף הזה מקבל שורה של כתובות ספציפיות, משום שהנערות, שהתגוררו בקובנה בשכנות, כתבו זו לזו בעיקר בעתות יציאה לנופש - נופש שעל-פי המסורת הליטאית מתרחש לרוב בעיירה או כפר עם יער ואגם מלאי פרטים בוטניים, שמבצבצים מבעד לכתפה של גולדברג גם בשירים שאינם עוסקים בנוף הזה ישירות.
השילוב בין הנוף העדין הזה לאהבת הספרים האין-סופית הוליד אותו טיפוס של נשים אידיאליסטיות, האמהות והסבתות שלנו, קוראות נאמנות ונלהבות שתוך כדי ליקוט אוכמניות עם הילדים העבירו להם (כלומר לנו) את חוט הקשר התרבותי לעולם. עם השתלטות הקומוניזם (שהתבסס בליטא רק אחרי מלחמת העולם השנייה) משימתן נעשתה קשה יותר, משום שהן כבר לא זכו לגימנסיה שבה לומדים לטינית ושפות אחרות או להזדמנות לעקוב אחרי התהליך התרבותי מחוץ לגבולות האימפריה שנקלעו אליה, ובכלל רובן נאלצו ללמוד הנדסה ולא לעשות דוקטורט הומני הגון בגרמניה, כפי שעשתה גולדברג, ובגיל צעיר מאוד.
ועם זאת, לעתים הזן הנשי הזה, זן של קוראות ולא של כותבות, מוליד מקרבו יוצרות מופלאות שעוברות לצד הפעיל של המשוואה. אעז לטעון שגולדברג (וגם רחל בלובשטיין, ילידת רוסיה השייכת לדור מוקדם יותר) היא יוצרת מהסוג הזה בדיוק: קוראת אדוקה, סוכנת תרבות שנהפכה ליוצרת בעצמה. לדעתי, סגנון הכתיבה שנובע מהמבנה הנפשי הזה אופייני יותר לנשים מאשר לגברים, משום שהוא מתחבר לתפקידן המסורתי של הנשים בתרבות.
יסלחו לי הקוראים על הריקוד הקטן הזה הצדה מהנושא, אל עבר הדיון הקצר באותו תפקיד מסורתי: אחרי הכל, איני מתכוונת לקירכה, קינדר וקיכה (בגרמנית: כנסייה, ילדים ומטבח - שלושת התפקידים שיועדו לאשה). אני מתכוונת לרעיון הבא: התרבות הגבוהה נוצרת ונשמרת משום שלברונים הבהמיים המנגבים את שומן החזיר משפתיהם בשרוול, ולחנוונים שיודעים בעיקר לחשב את מחירו של אותו שומן חזיר, ישנן רעיות, אחיות, מאהבות ובנות שנהנות מרמת החיים הגבוהה יחסית שמבטיחה הצלחת הבעלים, האחים, המאהבים והאבות בשוד ובעושק, ומהפנאי שנובע מרמת חיים זו. במצב זה, הברון כבר אינו מסתפק בתפקיד הגיבור והמנצח: הוא רוצה להיות אריסטוקרט. לפיכך הוא קונה לבתו שמלות ברוקד ותכשיטים מעשה ידי אמן ונותן לה חינוך משובח.
לאחר כמה דורות של בנות מחונכות היטב, קוראות רומנים ושירה בכמה שפות ומנגנות בלאוטה, התרבות מתעדנת, הדם שנשפך נשכח כמו חלב, השפתיים מנוגבות במטפחת משי בעלת רקמה של ראשי תיבות, ולא משומן חזיר כי אם מרוטב צדפות אנין, המשוררים והסופרים זוכים בקהל צמא של קוראות (וקוראים), הציירים, הפסלים והאדריכלים מקבלים שפע הזמנות מתוחכמות, והמלחינים כותבים רומנסות ואופרות, משום שעתה יש להם מאזינים.
יתר על כן, עם קצת עזרה של תנאים כלכליים הולמים נוצר, בנוסף למעמד הגבוה, מעמד בינוני משכיל, והתרבות מתפשטת למעגל חברתי רחב יותר. בשלב זה אשה יכולה להיות ליוצרת בעצמה, אך גם אם אינה בוחרת בדרך זו או אינה מוכשרת לכך, היא משמשת סוכנת תרבות, משום שהצורך והרצון שלה לקרוא, להאזין ולצפות נוצרים דורות רבים לפני הצטרפות של מאסה קריטית גברית למעגל צרכני התרבות האדוקים. או במלים אחרות: הנשים הן שיוצרות את הביקוש הראשוני לתרבות, ואלמלא היו לברונים בנות, לא היינו זוכים אלא לדורות זהים רבים של ברונים שאינם זקוקים לדבר למעט נתח הבשר המדמם הבא. לראיה, ב"דקאמרון" של בוקאצ'ו הסיבה השכיחה ביותר להתאהבותה של נערה בגבר מסוים היא שאותו גבר הוא "מנומס". ככל הנראה, מדובר בתכונה מבוקשת ונדירה מאוד.
לאה גולדברג, אשה משכילה שהמירה ארץ קטנה, נידחת ואביונה אחת באחרת, ניצבת במרומי המדרגות ההיסטוריות הללו. למעשה, אפשר לראות בה ממשיכת דרכם של משוררי "תור הכסף" הרוסי. אחד הגדולים שבהם, אוסיפ מנדלשטם, הגדיר את האקמאיזם (הזרם שאליו השתייך) כ"ערגה לתרבות העולם". שירתה של גולדברג נולדה מאותה ערגה עצמה, ואין זה מקרה שהפואטיקה שלה כה קרובה לזו של אקמאיסטית ענקית אחרת, אנה אחמטובה. כיום כבר ניתן לראות בגולדברג משתתפת אורגנית בתהליך התרבותי הכללי הזה. מכיוון שבחרה לכתוב בעברית, לחיות בישראל ולהיות לפרופסור לספרות השוואתית בירושלים, התהליך הזה מצא את דרכו - באמצעות גולדברג ויוצרים אחרים - אל הספרות הצעירה שלנו; והוא מילא בה תפקיד שונה, משום שבזכות גולדברג ומשוררים אחרים בני דורה, מה שניתן לראות בו תוצאת שיאה של תרבות אחת נהפך לתחילתה של אחרת.
בין תרבויות אהובות
אך אי-אפשר לדבר על צמתים תרבותיים מעין אלה מבלי להזכיר את הפעולה האולטימטיבית של הקורא המסור, סוכן התרבות, מפיץ התרבות בעולם: פעולת התרגום. דוד אבידן טען כי התרגום הוא מלאכה בזויה; ייתכן שצדק, במובן של היותו מלאכה כפוית טובה. המתרגם ממיס את עצמו בתוך שתי תרבויות (או יותר), מפלס בראשו שלו את השביל המחבר ביניהן, גונב את זמנו מיצירתו שלו לשם הצגת היצירה של מישהו אחר - כל זאת, ללא סיכוי רב לתהילה. על כן, המתרגם, אם אינו, נניח, משורר החי במדינה דיקטטורית שאינה מאפשרת לו לפרסם את כתביו שלו ומאלצת אותו לתרגם כדי לשרוד, הוא נציג מובהק של אותה אומת קוראים וקוראות מסורים, המשתוקקים להעניק לתרבות אהובה אחת דורון יקר-ערך בשמה של תרבות אהובה אחרת.
גולדברג, חברה של כבוד באומה זו, הייתה מתרגמת בחסד. כמה אופיינית הביוגרפיה (ליתר דיוק, הגיאוגרפיה) שלה: הרי מובן שלבני ארצות קטנות, נידחות ואביונות נחוץ יותר, דחוף יותר לחולל את נס התרגום: נס בריבוע, המחושב על-ידי מכפלת שתי הלשונות. כשאחת הלשונות הללו היא העברית המודרנית, המחודשת שלנו, זו שבה דיברו תלמידי הגימנסיות החולמניים, תחושת הנס מתעצמת, ואין די מלים להכרת הטובה עליה.
