פזית גל-ער: הצבע שנוסף לכל הופעה בעיר

הכלא הכפול שהוא חיי

במשך החזרות נראה המרחק בין פזית גל־ער (33) לנגנים כמעט בלתי נתפס. הם חבורה של גברים צעירים, תל אביבים מאוד. לחזרה בלבונטין 7 הגיעו ברגל אחרי קפה בג'וז ולוז. פזית - בת גילם אך נראית מבוגרת יותר - הגיעה מפתח תקוה באוטו עם אמה, אסתר שמה, שגם עזרה לה להתלבש ולהתאפר במקום. אבל על הבמה, מהרגע שמתחילים לנגן, משהו משתנה. אט אט הופכת גל־ער לציר שסביבו הדברים נעים. הכלים של כולם משרתים אותה, מתאימים את עצמם אליה. החזרה מתמקדת בשירים השקטים וקולה של פזית נוסך בחלל מלנכוליה ממגנטת.

בסוף החזרה, כשכולם מתפזרים, ההבדלים שוב ניכרים לעין. החברים לובשים מעילים ופונים החוצה, לסביח או לשנ"צ, בזמן שגל־ער נשארת מאחור עם צוות הלבונטין. היא מוציאה סנדוויץ' ועוגה שהביאה בשקית מהבית ונשארת לבד במועדון, מחכה שעות עד ההופעות של הערב. ההופעה שלה, זו שלכבודה נערכה החזרה הזו, התקיימה שבוע לאחר מכן. בשני בערב היא מילאה את לבונטין 7 עם להקה שכללה את אסף ואייל תלמודי, עידו אגמון, שיקו סיני, אביחי טוכמן, נעם רותם ושלומי שבן. אבל "גם כשיש משהו מדהים כמו ההופעה קשה לי לשמוח כי החיים שלי הם בכלא הכפול הזה, הנכות מצד אחד והאנשים מצד שני", היא אומרת.

התופעה

את מלחמתה על מקום ראוי בעולם המוזיקה מנהלת גל־ער בתנאים קשים. היא נולדה כבת שישית למשפחה דתית בבני ברק, ובגיל שנה וחצי אובחנה כלוקה ב־CP, סוג של שיתוק מוחין. לקות זו לא פגמה בכישוריה הקוגניטיביים או ביכולותיה המוזיקליות הניכרות, אך עד היום היא מתקשה ללכת, לראות ולהתמצא במרחב. בעבר רופאיה העריכו כי לא תוכל כלל ללכת או אף לאכול, אך לאחר ניתוחים רבים התקדמה פזית הרבה מעבר לתחזיות.

בגיל 33 היא עדיין גרה בחדר קטן בבית הוריה בפתח תקוה וחיה על קצבת נכות מצומצמת מאוד. היא תלויה באמה שתסיע אותה לכל מקום באוטו שקיבלו מהביטוח הלאומי. כשניסתה לגור לבד ברמת השרון בימי לימודיה ברימון, המשפחה נקנסה ב־5,000 שקל על המשך החזקת הרכב ונאמר להם שיהיה עליהם לוותר עליו אם לא תחזור הביתה, למרות שאמה הייתה מגיעה יום יום לרמת השרון להסיע אותה לבית הספר, זאת מכיוון שהקצאת הרכב מובטחת רק לנכים שחיים עם הוריהם. גל־ער נאלצה לחזור לבית הוריה, שם היא מתגוררת עד היום.

הניגוד הקיצוני הזה בין הישגיה המוזיקליים ובין המאבקים היומיומיים שזור לאורך כל הביוגרפיה שלה. את שנות לימודיה העבירה תחילה בבית ספר לפגועי מוח ובהמשך בעירוני י"ד בתל אביב. כשסיימה את התיכון והמשפחה עברה לפתח תקוה, נלחמה והתקבלה לרימון, שם למדה חמש שנים. מכיוון שאינה מסוגלת לנגן או לכתוב התמקדה בשירה ובהלחנה (בהכתבה). כיום היא מופיעה עם שירים שכתבה ושהלחינה. היא הספיקה לארח על הבמה את שאנן סטריט ("הדג נחש"), אביתר בנאי, אתי אנקרי, אפרת גוש, חמי רודנר ודין דין אביב. בין חבריה היא מונה את רונה קינן, עידן רייכל, טל מוסרי והדרה לוין, ובבית הספר למוזיקה רימון למדה עם מירי מסיקה, אריק ברמן וקרן פלס. היא שיחקה בסרט "מישהו לרוץ איתו" וכיכבה לצד גידי גוב בקליפ לשיר שכתבה ושזכה בפרס בערוץ המוזיקה 24. ועם כל זאת, בסצנת המוזיקה הישראלית מכירים את פזית גל־ער בעיקר כאשה שיושבת בשורה הראשונה בקהל בהופעות בתל אביב כל ערב, ובסופן מחפשת טרמפים לפתח תקוה. רבים מכירים אותה בכינוי שהדביקה לעצמה: התופעה.

היא בחרה את הכינוי בעצמה, לפני חמש שנים, משום ש"אנשים פשוט לא יכולים לקבל אדם נכה שרוצה גם לחיות". עם הכינוי, לעומת זאת, קל יותר להצחיק אותם, לקרב אותם אליך כשאתה מבקש טרמפ בסוף הערב. אבל האמת היא שדי נמאס לה מזה. "עכשיו אני רוצה שיכירו אותי בתור פזית", היא מכריזה.

פזית:

"אחרי רימון כבר לא היה לי מה לעשות והתבאסתי. רגע אחד אתה פורח ורגע אחרי זה אין לך כלום. החברים שלי נהיו כוכבים והתקדמו, ואני נשארתי מתוסכלת. עכשיו כשאני הולכת להופעות זה כרוך בכאב. החברים שלי מרימון עולים על הבמה, ופתאום אני צריכה לבקש מהם עזרה, מבקשת טרמפים הביתה, ופתאום הם אומרים, 'למה שלא תיקחי מונית' או 'מה זה 100 שקל ליום?', כאילו שיש לי או להורים שלי כסף לזה".

הצבע שנוסף לכל הופעה בעיר

ב-2001 התחילה להסתובב במועדונים בתדירות גוברת; היום היא כבר מגיעה להופעה בתל אביב מדי ערב. עד מהרה נהייתה מוכרת: בג'ה פן, בקולטורה, בלבונטין 7, בתמונע, בקפה ביאליק, באוזןבר ועוד.

"פזית היא ללא ספק צרכנית התרבות מספר אחת בעיר", אומר דניאל שריד מהלבונטין 7, "היא נמצאת כמעט בכל הופעה, תופסת מקום בשורה הראשונה ומוסיפה לה איזה צבע, במובן שהיא לא מתביישת לנהל שיחה עם האמן בזמן שהוא מופיע. גם אצלנו וגם אצל כל האחרים היא כבר נכנסת חינם להופעות. היא כל כך חיה את זה וכל כך זקוקה לזה, שזה המינימום שאנחנו יכולים לעשות".

דרך ההופעות יצרה קשר עם אמנים, היא מספרת. היא פשוט ניגשת בסוף ההופעה ואומרת "ריגשת אותי, אני רוצה להיות חברה שלך". ככה, למשל, החל הקשר שלה עם שלומי שבן. היא באה אליו ואמרה לו, "אתה מה זה מקסים. בוא, אני אקח את הטלפון שלך ונדבר". בהתחלה הוא התרחק, אבל בסוף השיב בחיוב. אט אט התחילה לעבוד עם כמה מוזיקאים על הקלטות, ובהמשך גם על הקליפ ועל הופעות מזדמנות: אחת גדולה בצוותא ורבות באירועים קטנים יותר, בעיקר של עמותות המסייעות לנכים. אחרי הפסקה ארוכה ובעידודם של כמה חברים חזרה להופיע באוקטובר האחרון, ושילבה בהופעה גם שני שירים עם הזמר והסטנדאפיסט בכיסא הגלגלים דדי גל. בעקבות הצלחת ההופעה השבוע היא והלהקה מתכננים להפוך את היוזמה לפרויקט קבוע ולהופיע כל חודש־חודשיים.

חיה מיום ליום

מטבע הדברים, יכולתה להחזיק במה מוגבלת; בעוד שאר הנגנים מקפצים סביבה, גל־ער יושבת בכיסא ויכולה רק להזיז את ידיה בקצב. רוב שיריה פשוטים יחסית, גלגלציים, ועוסקים בחייה ובחתירה לשוויון - "רוצה דירה בתל אביב" ו"לך עם האמת שלך". גל־ער ללא ספק במיטבה בשירים הנוגים, שניכר שכל מילה בהם נחצבה מרגש גולמי, מדמם. השיא הוא דווקא קאבר, ביצוע קורע לב של "חיה לי מיום ליום", שכמו נכתב בשבילה. הוא זה שסגר את ההופעה.

בקטעים האלה ההופעה מהפנטת, מצמררת, ונדמה שבדמותה של גל־ער חל מהפך בסגנון יהודה פוליקר של הימים שסבל מגמגום כבד והשירה התעלתה מעל המוגבלות ויצרה משהו חדש. הלהקה נותנת לגל־ער גיבוי מושלם, ושבן ורותם תורמים גם משיריהם ומורידים מעט לחץ מגופה השברירי של פזית. "החיים שלי הם מלחמה", תאמר אחרי זה, "שמים אותי במגירה. לא מספיק שאני מוגבלת פיזית, גם מגבילים אותי מסביב. אנשים לא מבינים למה אני רוצה להיות בן אדם רגיל, ויוצא שאני קרועה בין שני עולמות: אני במצב הכי טוב שאפשר בין הנכים, ובין אנשים רגילים אני שונה. ואני לא רוצה לקרוא לעצמי תופעה. למה כדי לקבל עבודה אני צריכה לעשות את עצמי מסכנה? אם למישהו זה קשה, שיתמודד עם זה. אני לא צריכה לחשוב שאני פחות טובה כי אני מוגבלת".

המצב חרבנה

"מה אם אני לא רוצה לגור עם ההורים שלי? רק כשההורים שלי ימותו אני אוכל לחיות איפה שאני רוצה? הסיבה היחידה שאני גרה פה זה בגלל האוטו. חוץ מהאוטו אני מקבלת תקציב קטן מהרשויות, אבל גם את הסכום הזה מצמצמים לי כל הזמן. לא מספיק שבן אדם מוגבל, הוא צריך גם להיות מטומטם כדי שיעזרו לו? בסופו של דבר, אני לא מספיק נכה בשביל הרשויות. מבחינתם, או שאסתפק בכסף שנותנים לי או שאלך למוסד. ואני לא צריכה מוסד, לא רוצה מוסד. שמו אותי פעם במקום בכפר סבא עם אנשים מוגבלים נפשית וזה היה נורא. לא יכולתי לעשות שם שום דבר. רק כשאיימתי עליהם שאלך לתקשורת שיחררו אותי. אני רק רוצה מקום לחיות בו, בתל אביב, ומישהי שתעזור לי שעתיים ביום. אני לא צריכה יותר מזה. אבל לרשויות יש פתרונות קלים מדי לאנשים מוגבלים שרוצים לחיות את החיים, פתרונות לא מתאימים".

אכזבות

המגורים הכפויים עם הוריה לא קלים לגל־ער. אומנם היא אסירת תודה על כל מה שקיבלה מהם - כאן היא מוסיפה מילים חמות על אמה בת ה־70, מורה בגמלאות, שממשיכה לתמוך בה ולהסיע אותה - אבל בגילה היא משתוקקת לקצת פרטיות. המתח בבית ניכר גם בזמן הראיון, כשחלק מהזמן אנחנו יושבים לבד וחלק מהזמן מצטרפת אלינו האם, אסתר. יחסה של גל־ער לנוכחות אמה אמביוולנטי. מצד אחד היא זקוקה לה ומבקשת ממנה להביא תמונות ודיסקים מההופעות, ומצד שני... מצד שני קשה.

כשאנחנו יושבים לבד היא מרחיבה את הדיבור על החיים בבית ומסבירה את היציאות היומיות לתל אביב, בין השאר, כדרך לברוח ממנו: "במוזיקה אני מוצאת בתים של אהבה. לפעמים כל כך קשה לי בפתח תקוה שאני מגיעה למועדונים בארבע־חמש אחר-הצהריים ומחכה, פשוט כדי לצאת מכאן. יש לי בית מאוד לא קל, ורואים את זה גם בשירים שלי. גם לאחים שלי היה קשה פה, אבל הם יצאו והתחתנו, ורק אני נשארתי כאן".

גם מחברים ידעה אכזבות. פעם ניסתה לצאת מהבית ולגור עם חברות בתל אביב. התוצאות היו מרות. "לצערי, אלו שגרו איתה לא מילאו את מה שהבטיחו", אומרת בצער אסתר, שחזרה לחדר, "אני שכרתי את הדירה ולא לקחתי מהן כסף והן גרו שם והיו אמורות לעזור לה להתלבש וכאלה, אבל הן היו משאירות אותה יום שלם בלי אוכל. אני עוד עבדתי אז ונאלצתי לנסוע יום יום מבר-אילן אליה ובחזרה. ואני בת 70 כבר ולא יכולה להמשיך ככה. כבר אין לי כוח". בתוך חודשיים נאלצה גל־ער לשוב הביתה, שוב.

בניסיון לצאת מהבית ולהתחיל בחיים עצמאיים מנסה גל־ער למצוא עבודה, ובשנים האחרונות ניסתה כיוונים רבים, אך לשווא. היא הייתה רוצה לפתוח משרד קטן להתנדבות. "יש כל כך הרבה אמנים שמבקשים להתנדב, כל אחד בתחום שלו, ואני רציתי לרכז את הכל, לתאם את זה. אבל אין לי איך להתחיל את זה. מה שייתן לי קצת מרחב לנשום זה עזרה כלכלית, ספונסר, כמו שיש לאחרים. אם הייתה לי הכתובת של שרי אריסון הייתי הולכת אליה ומבקשת ממנה. אם אני רוצה להשתלב בעולם המוזיקה הקשה בארץ אני צריכה מנהל טוב, שגם ירצה לקדם את החזון שלי של נתינה אבל גם יתפרנס מהמוזיקה שלי. אני רוצה לחיות בתל אביב ולהיות מסוגלת לרדת לכוס קפה ולשלם עליה, ואני רוצה ללכת להופעה כשנוח לי ולא בשעה ארבע אחר-הצהריים, ולא להיות זקוקה בכל פעם לטרמפ. זה תיק להיות נכה".

טרמפ לקיסריה

לקראת הופעתה הלהקה מתכנסת לבאלאנס אחרון. גלער נרגשת, לוגמת תמצית פרחי באך, ובזמן שאמה (הנרגשת לא פחות) שוב מאפרת אותה היא מנסה להפיג את הלחץ. מדי פעם היא קוטעת את השיחה כדי לבקש שינוי כלשהו על הבמה, להסכים על תיקונים אחרונים בליין־אפ או להזכיר לכמה מחבריה שאמרו שינסו למצוא לה מנהל או מפיק לדיסק. בעומס המטלות לא לכולם יש סבלנות להתחיל בדיונים האלה, חוץ מאסף תלמודי, שגם במהלך ההופעה נראה הקרוב אליה ביותר, ומכנה אותה בחיבה "הבולדוזר".

גל-ער נפגעת מהיחס של האחרים, מהתחושה שאילולא הייתה מוגבלת היו מקשיבים לה יותר, ומדגישה שאם לא הייתה נלחמת על כל דבר כל הזמן אז שום דבר טוב לא היה קורה לה בחיים. לקראת ההופעה עבדה שעות נוספות על טלפונים ועל הזמנות בפייסבוק, וכשהאולם התחיל להתמלא ניכר היה שרוב הקהל מורכב מחברים וממשפחה.

גם ההופעה עצמה מכילה את כל הסתירות שבחייה של גל-ער. התחושה המובנית שהלהקה והקהל עושים לה טובה מתנגשת עם העובדה שהמוזיקה והשירה הם ברמה גבוהה, שלכאורה לא מצריכה טובות. מצד שני, כישורי ההופעה שלה בוסריים, והחשש והמאבק שמלווים את חייה מופיעים על הבמה שוב ושוב. "אתם נהנים?", היא שואלת את הקהל, ומבקשת שידליקו את האור באולם כדי שתראה אותו. בזמן ההופעה היא גם נוזפת באמה דרך המיקרופון, כשזו מזכירה ללהקה שיר שהיא חוששת ששכחו. רק בזכות שיחת שכנוע ארוכה מאחורי הקלעים עם נדב נשרי מהקולטורה, מי ששיכנע אותה להתחיל להופיע לפני שש שנים, החליטה לא להגיד מעל הבמה שהיא זקוקה לפרנסה, למנהל, לספונסר. ולמרות הכל, ההופעה מרגשת בגלל הלהקה, ולא פחות בגלל מי שהיא ובגלל הקול שלה. אי-אפשר לנתק את הסתירות.

בסוף ההופעה גל-ער באקסטזה, על סף דמעות. "יש לי סיכוי להגיע לקיסריה!", היא מכריזה בחגיגיות במיקרופון. "תתפסי טרמפים לקיסריה", מציע תלמודי ומחייך.