רואים עולם בסושי בר בזל

כמעט חצי שנה עברה מאז שנטשתי את מזרח תל אביב (גבעתיים) לטובת הדרום החם (רוטשילד). אחד הדברים אותם גיליתי בחצי השנה האחרונה הוא שאמנם פעם גרתי 'מחוץ לעניינים', אך המוטיבציה לכבוש במסעותיי חלקים גדולים ורחבים יותר בת"א הלכה וגברה. אתם מבינים, כשאתה לא בתוך העיר, אין כבר משמעות למרחק היחסי של החלקים השונים של העיר עצמה.

חצי שנה אחרי, אני מוצא את עצמי מתעצל לקחת את הקטנוע (על ללכת ברגל אין מה לדבר) ולנסוע עד לארץ ארלוזורוב הרחוקה, או לערבות המבודדות של רמת אביב, מעבר לנהר הירקון האימתני. כיום, למרות שאני כבר בתוך העיר, אני מסתפק בארבעת הברים הקרובים אלי, באותן מסעדות ברדיוס של קילומטר ממני, וקפה? יש בבית.

כך קרה שכבר חצי שנה לא פקדתי את מתחם בזל שבצפון העיר, אליו יש לי סנטימנטים רבים מתקופות שונות בחיי. לכן תוכלו לתאר מה רבה הייתה שמחתי כשנקרה בדרכי לפקוד את 'סושי בר בזל' שברחוב אשתורי הפרחי, בלב ליבו של בזל. אחד החטאים הגדולים שלי מתקופת העצלות האחרונה היא שהפסקתי להשקיע בסושי, ועם בוא הרעב הייתי עושה לעצמי הנחות ומתפשר במקומות קרובים אך איכותיים פחות. לא עוד! הלילה אוכלים סושי כמו שצריך!

גייסתי את הקוצ'יני שכבר היה באזור, ונכנסנו בשעת ערב מוקדמת יחסית אל המקום המוכר. בכל הפעמים בהם ביקרתי בסושי בר בזל, תמיד בחרתי (ונהניתי מאוד) מהסושי, ולכן החלטתי שאם כבר שוברים שגרה אז עד הסוף: התיישבנו על הבר, והחלטנו שהערב הסושי הוא כוכב משנה, לא שחקן ראשי.

נעמה המלצרית המקסימה ולוסיאנו - מנהל המשמרת - לקחו אותנו תחת כנפיהם, ומיד סיפרו לנו על תפריט החורף הזוגי החדש (מזל שבאנו שניים..) המציע לזוגות לחלוק שלוש מנות ראשונות, שלוש מנות עיקריות וליהנות מאספקה חופשית ומשכרת של סאקה חם, יין צי'ליאני אדום או לבן ולמברוסקו או קאווה לכל אורך הערב, הכל במחיר שווה מאוד של 99 שקל לסועד. לאחר שעברתי על התפריט הסכמתי. הקוצ'יני, לעומת זאת, שמע את צמד המילים 'אלכוהול חופשי' והסכים ללא היסוס.

הרמנו לחיים עם סאקה מצוין בשם 'ג'ינגו נימה' ומיד התפנינו לדגום מקלמרי מטוגן בציפוי פנקו שהזמנו. קלמרי מטוגן עם ספייסי מיונז היא אולי לא מנה מיוחדת מאוד, ונכון שהיא מלווה כמעט כל מטבח בכל פאב בעיר, אבל כאן ההבדל הוא בחומרי הגלם ובהקפדה: בסושי בר בזל משתדלים להקפיד על דגים ופירות ים טריים אותם דגו ב-48 השעות הקודמות לרגע ההגשה.

הדבר ניכר גם בקלמרי המצויינים וגם במנות אחרות, כדוגמת 'אוסוזוקורי' שהיא מניפת סשימי חתוך דק בליווי תבלין פיקנטי וברוטב פונזו מתקתק. הדג הנא כאמור היה טרי להפליא, אך קערית רוטב הפונזו שהכילה גם פלחי לימון, עשתה את כל הטוויסט במנה הפשוטה הזו ולקח את המנה למחוזות טעם שלא הכרנו.

הקוצ'יני סיים את הסאקה שלו וגם את שלי, והמשכנו ליין הצ'יליאני. טעמנו ויסטנה 2008, שהכיל שילוב טוב של מרלו וקברנה סוביניון, ומהלבן - ויסטנה 2009, ששילב סוביניון בלאן וסמיון. אולי זה בגלל הקרבה לסאקה ואולי בגלל עדינות המנות, אבל היין הלבן השתלב לנו טוב יותר מהאדום ובמיוחד באחת המנות הקלאסיות של המקום: סלט הנודלס.


הסלט, שהורכב בין היתר מאצות וואקמה, טמאגו (חביתה יפנית), שיטאקי, מלפפונים ואטריות נודלס שקופות משעועית ברוטב חומץ שומשום מתקתק היה קודם כל מפתיע בגודלו ואחר כך מצוין בטעמו. עוד דוגמה טובה למנה קלאסית במחוזתינו, שסושי בר בזל הצליחו להעלות לכדי מנה מרגשת. בטרם המשכנו אל העיקריות, קיבלנו הפתעה נהדרת בדמות טעימה ממנה מיוחדת שהייתה באותו היום - שיפוד טורו (55 שקל), שהוא החלק המובחר בטונה. אם הייתה לי הזדמנות הייתי פותח בלוג של 10 עמודים העוסק בתיאור הבשר הרך, והכל כך שונה הזה של אותה טונה חיה וצרובה, אבל אין לי הזדמנות, אז פשוט תאמינו לי. בשר הדג הרך ביותר שטעמתי והכי קרוב לפילה בקר.

בגזרת המנות העיקריות כמובן שהגענו אל ארץ הסושי המובטחת, אבל כאמור - לא רק. התחלנו בבוז'ולה רול - סלמון סקין, מלפפון ומיונז עטוף סלמון, אבוקדו וטריאקי, והמשכנו ישירות אל הטונה טטאקי רול (תוספת 10 שקל לסועד) - ספייסי טונה בתוספת טוביקו עטוף בטונה צרובה מבחוץ, טוגרשי בצל ירוק (והפונזו הטוב מלווה את הכל מהצד).

שני הרולים האלו גרמו לכל רול אחר שאכלתי בחצי השנה האחרונה להראות כמו חתיכות פיתה עם חומוס במסיבת כיתה ה'. פשוט שלמות; האבוקדו היה טרי ורק חיזק את הסלמון סקין, ובטטאקי רול הטוביקו התפצפצו לנו בפה, בעוד הפונזו עושה את מה שהוא עשה כל כך טוב לסשימי. הרולים פרוסים לחתיכות גדולות אך לא גדולות מדי, כך שניתן לאכול אותם בשני ביסים כמו שאני אוהב (או בביס אחד אם אתה שיכור כמו הקוצ'יני שמולי).

אחרי שהתאוששנו מהחוויה שחלפה לנו בחיך הגיעה נעמה המחויכת ובידה קערה די מאיימת למראה. במבט שני ראינו שמדובר במנת המולים במיסו (תוספת 10 שקל לסועד) המשלבת שתי אהבות גדולות שלי - מיסו ומולים. פצחנו יחד במלאכת השאיבה, פיצוח המולים, שליית אטריות האודון ובעיקר לחימה עיקשת נגד הקערה שפשוט סרבה להתרוקן. המיסו היה טוב כפי שזכרתי והמולים היו בשרניים ושווים כל התעסקות.

בשלב הזה, אני כבר התחלתי לפזול לעבר הכרס שלי ואל עבר דלת היציאה וניסיתי לחשוב על מועד נכון לצאת מבלי להירדם בדרך החוצה. לעומתי, הקוצ'יני נראה כאילו מבחינתו הערב רק התחיל והוא כבר החל לתחקר את נעמה אודות הקינוחים. מאותה שיחה נולד אלינו לשולחן קינוח יפהפה - קדאיף בננות (32 שקל), שהכיל בננות מקורמלות בסילאן, שערות קדאיף, פיסטוקים קלויים וכדור גלידה מוניליה מהגלידריה הסמוכה. ניסיתי להתנגד אבל לא היה טעם, בננות מקורמלות הן הנקודה החלשה שלי והקוצ'יני ידע את זה. סיימנו את הקינוח ואילולא עצרתי אותו מבעוד מועד, השיכור שמולי היה מנסה גם ללקק את הצלחת.

בדרך חזרה דרומה על אבן גבירול, בעוד הטרמפיסט השתוי שמאחורי מנופף בידיו כציפור תוך כדי שירה עזה, נעצבתי מעט מהמחשבה שהנה אני חוזר הביתה, מרחק 10 דקות נסיעה בקטנוע ושנות אור מנטאליות מאחת הסושיות הטובות ביותר שהכרתי, ונשבעתי שכשיהיה חם יותר בערבים, עוד אחזור לבזל לחצי השני של התפריט הזוגי. עם הקוצ'יני כמובן...