אולפן שישי, ערוץ 2, יום שישי, 20:00 אייל ברקוביץ' לא מתבייש להגיד "אני רוצה". הוא מגיע ל"אולפן שישי", שם יושב האיש שרוצה, אבל מתבייש להגיד "אני רוצה". זה מפגש בין שני אנשים דומים - נרקיסיסטים, פטריוטים, שמרניים - שמטפלים בנקודות הדמיון שלהם באופן שונה לחלוטין.
ברקוביץ' קיים בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים, שנתפשה בעיניי רבים כמגוחכת. הוא התיישב מול כל הפלאשים והמיקרופונים ואמר "אני רוצה להיות מאמן הנבחרת". הגיחוך שביטאו רבים ביום שאחרי, עסק אומנם בתכנים שהשמיע ברקוביץ', אבל מקורו נטוע במחוזות אחרים לגמרי. כדי להבין כראוי את המחוזות האלו, ניתן להיעזר ב
יאיר לפיד.
לפיד זימן את ברקוביץ' ל"אולפן שישי" כדי לדון איתו בהתנהגות הנלוזה שהפגין באותה מסיבת עיתונאים. הוא פתח את הראיון עם התמיהה: "תגיד, מה עבר עלייך?". המימיקה שלו ביטאה זלזול גמור במעשה של ברקוביץ', ניכר שהוא מגנה את האורח שלו. מה מקורה של הסלידה מאיש שמעמיד את עצמו מול העולם ואומר "אני רוצה"?
"אני רוצה" הוא ציווי ילדי, כמיהה לסיפוק מיידי. ברקוביץ' אכן ילדותי. הילדותיות שלו היא תולדה של היעדר מנגנוני הגנה שאמורים היו להתפתח אצלו כהכנה למפלות הקשות שהחיים עתידים לזמן לו. ברקוביץ' לא נזקק לאותם מנגנונים מאחר שהיה בטוח ביכולתו. הכישרון שלו היה עצום כבר בילדותו, הסביבה העריצה, טיפחה והגנה עליו. לפנינו צמח אדם מוכשר מאוד בתחומו, נטול בושה, שלא חושש לשים את עצמו במרכז. לכן הוא מואשם במגלומניה.
אלא שברקוביץ' לא יותר מגלומן מכל אדם אחר בעל כישרון. ההבדל בינו לבין כישרונות אחרים טמון בעובדה שהוא מסרב לעטוף את המגלומניה בשכבה של ענווה. הפער בין ברקוביץ' ללפיד טמון בדיוק בשכבה הזאת, המטעה כל-כך, שהופכת את הראשון למגוחך ואת השני לממלכתי.
ההצטנעות המוגזמת היא כלי נשק של מגלומנים בדרכם לתפישת עמדות כוח. מכיוון שהם מודעים לגודל האני שלהם, הם עוטפים אותו במנגנון ביטול עצמי מתעתע, שאמור לגרום לחברה לחבב אותם ולא לחשוד במניעים המקוריים שלהם. לאחר שהם משיגים את מטרתם, הם משילים את אותו מעטה ומתגלים במלוא נפיחותם. זאת דרכו הכמעט קבועה של האזרח בדרכו להפוך שליט.
כשלפיד פוגש את ברקוביץ', הוא למעשה פוגש את עצמו ללא שכבת ההצטנעות המזויפת. לכן הוא חייב לגנות את ההתנהגות של ברקוביץ', בבחינת התנערות מהמגלומניה שנמצאת בו אך הוא מפחד שתיחשף.
סיום הראיון הוא מטפורה יפהפייה: ברקוביץ' שולף שמפניה ומכריז על לפיד כראש הממשלה הבא. לפיד נבוך, מסרב לשתף פעולה, מסביר שאסור לו לשתות במהלך תוכנית טלוויזיה. זה כמובן קשקוש, התוכנית הרי לקראת סיום, קצת אלכוהול לא יזיק.
התשובה אחרת: אם לפיד ירים כוסית, הוא יודה ברצונו להיות ראש ממשלה ויחשוף את המגלומניה שהוא מקפיד להחביא. לכן הוא עוטה על עצמו סירוב, שתפקידו לבטא התבטלות: אני? ראש ממשלה? עזוב אותך, אני כולה יאיר לפיד.
