למה ערוץ 2 ו-10 מתפללים שערוץ 1 לא ייסגר?

השבוע התגייסו כל מיני טאלנטים מערוצים מסחריים למען רשות השידור. הם הסבירו כמה חשוב שהשידור הציבורי יהיה חזק, חייכו למצלמה וחזרו לחדר האיפור. זה היה די משעשע לראות את התמונה הקבוצתית שלהם במעריב (נדמה לי שזה היה פוטו-מונטאז'), מפני שערוץ 1 קורס בין היתר בגללם. כשיעקב אחימאיר מגיש את "רואים עולם" הוא עושה עבודה טובה. אבל מה שווה העבודה הזאת, כשממול משודרת "הישרדות"? אין סיכוי לרצינות ולעומק, בוודאי לא לכתבות מהעולם שאינן קשורות לפאריס הילטון, כשהמתחרים מציגים ישבן חטוב על אי אקזוטי, או חדירה ברוטלית לחיים של אחרים על-ידי ניסוי בבני אדם שנמשך שלושה חודשים.

ערוץ אחד נתפש כמיושן ולא רלוונטי - וזאת אחת הסיבות המרכזיות לקריסתו - בגלל אותם טאלנטים שמהווים חלק אקטיבי בבידוריזציה שהשתלטה על חיינו. זה נוח מדי: ביד אחת להעביר השידור לעוד קישקוש של קשת, וביד השנייה לקרוא להצלת השידור הציבורי. לאכול את ערוץ 1 ולהשאיר אותו שלם.

מה בכל זאת מסתתר מאחורי הקריאה להצלת ערוץ 1? לערוצים המסחריים יש אינטרס גדול שיהיה ערוץ ראשון אומלל שלא ייסגר לעולם. כי כל עוד קיים "שידור ציבורי", אפשר להמשיך לעשות זבל בערוץ המסחרי. הטענה שמנוסחת היא פשוטה: הרי בדיוק בשביל דברים רציניים, כבדי משקל, כאלה שאף אחד לא רואה, יש ערוץ ראשון, הלא כן? וכל עוד אפשר לטעון את הטענה הזאת, אפשר גם להמשיך לשים בערוצים המסחריים את גיא פינס לצד החדשות, את האח הגדול פעמיים בשבוע, למרוח את "הישרדות" על פני שעה וחצי וכו'. לפעמים אנשים עוזרים לך כדי שתמשיך לעשות את הדבר הזה שהם ממש לא רוצים לעשות.

האבסורד הוא שערוץ אחד יכול להצליח מאוד באטמוספרה שנוצרה בישראל. ערוץ 2 ממשיך למכור עטיפות נוצצות למחייתו וערוץ 10 אפילו את זה לא מסוגל לעשות. נדמה שחלק די גדול מהציבור כבר מזהה את הציניות של האחראים, ומשווע לסוג אחר של טלוויזיה. הערוץ הראשון צריך לעשות טלוויזיה קטנה וחכמה, ולהשתמש באנשים הטובים שיש לו. קרן נויבך לקחה את הרצועה של 8:00-10:00 ברשת ב' ו"סדר יום" הפכה לתוכנית האקטואליה הכי טובה ברדיו. "סדר יום" יכולה להיות גם תוכנית טלוויזיה מצוינת. יש לערוץ הראשון "לונדון וקירשנבאום" מתחת לאף, קוראים להם "ויצטום ונהרי". במקום למקם אותם באזור חצות, תקדימו אותם לשעה 19:00. וכל זה עוד לפני שהזכרנו את הכוכבת הכי לא מנוצלת בטלוויזיה בישראל: גאולה אבן.

זה עניין של שאר רוח, יצירתיות וכוח רצון. כדי להחליף את הסיאוב, הכבדות והבזבזנות בממזריות, אומץ ואינטגריטי צריכים מנהיג כריזמטי עם חזון. מוטי שקלאר זה בסדר, אבל לא מספיק. אם היה שם מוטי אחר, קירשנבאום למשל, אפשר היה להתחיל מהלך עם תקווה אמיתית. מהלך שבסופו הטאלנטים של הערוצים המסחריים לא היו קוראים להצלת השידור הציבורי, אלא היו קוראים לסוכן שלהם ומבקשים שיבדוק, אולי יש ג'וב פנוי ברוממה.