|
|
ההתעקשות לרגש נובעת מהיעדר רגש [צילום: עכבר העיר]
|
|
|
|
|
"חטופים", ערוץ 2, שבת, 21:00
שלושה חטופים, שניים מוחזרים, אחד מת. הראשון שחוזר, מתברר שאשתו התחתנה עם אחיו, אמו מתה לפני ארבע שנים, אביו על כיסא גלגלים. השני שחוזר, מתברר שיש לו ילד שלא הכיר בכלל, הילדה האחרת בקושי מזהה אותו, במהלך יחסי המין עם אשתו הוא חווה פלאשבקים מסויטים מהשבי. השלישי שלא חוזר, כן חוזר. בדמיונה של אחותו. היא משתגעת.
כעת יש לתהות: האם קיימת אפשרות לפרום שרשרת קלישאות לכדי סדרה מעניינת, מורכבת ומפתיעה? ובאופן כללי יותר, האם יש הכרח להיכנס לסבך העתקים שכזה? מדוע לצעוד באופן מודע ויזום לעולם של סטריאוטיפים ממוחזרים? האם המחשבה המשוכפלת הפכה לסטנדרט תסריטאי? אני מתקשה להבין יוצר שמקבל על עצמו סיטואציה תסריטאית שבה אשה לחייל חטוף מתחתנת עם אחיו. זו אומנם סיטואציה שמכילה פוטנציאל דרמטי, אבל הפוטנציאל הזה בטל בשישים אל מול עוצמת הקלישאה. יוצר שמוכן לקבל על עצמו מצב עניינים שכזה, מאבד באופן מיידי קרדיט על מקוריות. דרמה לא יכולה להיווצר על בסיס קלישאה. ברגע שהצופה מזהה שכפול, חיקוי, העתק, הוא מתאים את תגובותיו: גם הן יהיו דהויות וחיוורות.
למה בכל זאת התאפשרה סיטואציה כזאת? מפני שיש בה ביטחון עבור היוצר. האפשרויות הגלומות במצב עניינים שכזה הן רבות ודרמטיות והוא מבטיח לעצמו שלא ייתקע במהלך הכתיבה. היוצר מוותר על ממד המקוריות לטובת ביטחון ואפשרויות ריגוש. הוא אינו מבחין בכך שריגוש עמוק לא יכול להיווצר מסיטואציה סינתטית. הוא אינו מבחין בכך שביטחון אינו מועיל ליצירה. משום שאינו מבחין בכך, התחושה לאורך הצפייה בפרק הראשון של "חטופים" משלבת תחושה כפולה: זו סדרה שמתעקשת לרגש ושהולכת על בטוח.
ההתעקשות לרגש נובעת מהיעדר רגש. במקום שבו הלב לא דופק, נדרשת מכונת הנשמה. ובאשר ל"בטוח", הרי שמדובר בסטנדרט הטלוויזיוני של השנים האחרונות. הצלחתו של ה"בטוח" נובעת ממה שהוא מבטיח שלא יקרה: לא תהיה התרסקות. ה"בטוח" לא יעליב את האינטליגנציה, לא ילעג לצופה, לא יביך את פרנסי החברה. הוא יהיה מופק היטב, מושקע מאוד, משוחק לעילא. הוא ילווה בפרומואים מרגשים, בפתיח דרמטי כולל שיר קליט, בחיתוכי תמונה חדים ויעילים. ה"בטוח" תמיד ייראה טוב, מלוטש, בוהק, ארוז היטב.
עם זאת, על היוצר לדעת: במקום שבו דורכים ה"בטוח" וה"מרגש בכוח", המציאות אינה מתקיימת. במציאות אין ביטחון, ובמציאות רגעים מרגשים אינם תולדה של הכוונה בכוח. ובמקום שבו המציאות אינה מתקיימת, חיקוי המציאות אינו אפקטיבי. לכן נדמה לי שזו לא סדרה על שני חטופים שחוזרים הביתה בשלום, זו פשוט סדרה על לחזור הביתה בשלום.
