ביהמ"ש: לדברים שנאמרו לאחר קום השופט אין חסינות

"תכלית החסינות מפני תביעות דיבה לדברים שנאמרים במסגרת דיון משפטי הינה "למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע", אך אין שום הגיון לומר שהחוק התיר לצדדים לדיון להשתלח אחד בשני ולפרסם דברים פוגעניים, לאחר שהדיון הסתיים, וללא קשר לנושא שבגינו התקיים הדיון, רק משום שהדברים נאמרים בתוך אולם בית המשפט פיזית (לאחר שהדיון כבר הסתיים)". כך קבעה (יום א', 14.02.10), שופטת בית משפט השלום בתל אביב יפו, אביגיל כהן, בבקשה למחיקה על הסף שהגישו נתבעים בלשון הרע כנגד התובע, בטענה כי אין עילה משפטית לתביעה.

באותה פרשה התובע הגיש תביעה על סך 2,000,000 ש"ח בגין 39 פרסומי לשון הרע, נגד הנתבעים כאשר רוב רובם של הפרסומים נעשו ע"י הנתבעים או מי מהם בכתב במסגרת כתבי בי"ד, ופרסום אחד נעשה בע"פ ע"י המבקש 1 באולמו של כבוד השופט חיים טובי לאחר סיום הדיון. הנתבעים ביקשו למחוק את התביעה על הסף וזאת עקב פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין פואד חיר (רע"א 1104/07) ולפיה החסינות מכוח סעיף 13(5), המתיחסת לדברים שנאמרו תוך כדי דיון, היא מוחלטת, גם בהתייחס לפרסום כוזב או לדברים שנאמרו שלא בתום לב. בתגובה גורס התובע כי היות והמילים נאמרו עם תום הדיון, הלכת חיר אינה חלה פה. הנתבעים משיבים לכך כי גם אם השופט קם מכסאו, מן ההקשר ניתן ללמוד כי האמירה הפוגענית נאמרה במסגרת הדיון המשפטי.

"צעד קיצוני ודרסטי"

השופטת אביגייל כוהן ציינה כי "מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני", וכן כי "סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה". כן מאזכרת הלכת חיר ולפיה "סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון".

השופטת כהן הסכימה עם דעת הרוב באותה פרשה וקבעה כי משקבע המחוקק כי החסינות מכוח סעיף 15(3) הינה מוחלטת, אין להוסיף סייגים מכוח הפסיקה לחסינות זו, והשינוי, אם נדרש, צריך להתבצע ב'דרך המלך', דרך המחוקק. לאור זאת, קבעה השופטת כהן, כל סעיפי התביעה אשר דנים בדברים שנאמרו בין כתלי בית המשפט, דינם להמחק.

החסינות פגה כשהשופט קם מן האולם

עם זאת, קבעה השופטת, אמירות אשר נאמרו כלפי המשיב לאחר שהשופט קם ממקומו ועזב את הדיון, אינן יכולות לחסות בצל ההגנה של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965.

לדבריה: "מטרת החסינות שנקבעה בחוק היא "למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע", אך אין שום הגיון לומר שהחוק התיר לצדדים לדיון להשתלח אחד בשני ולפרסם דברים פוגעניים, לאחר שהדיון הסתיים, וללא קשר לנושא שבגינו התקיים הדיון, רק משום שהדברים נאמרים בתוך אולם בית המשפט פיזית (לאחר שהדיון כבר הסתיים)". עוד היא קבעה כי:

"גם אם נקבל את טענת המבקשים לפיה האמירות נאמרו בכדי להשפיע באופן כזה או אחר על ההליך המשפטי, עדיין לטעמי ניתן לקבוע שהאמירות אינן זוכות להגנת סעיף 13(5) שנועד להגן על דברים הנאמרים "תוך כדי דיון" דווקא, על-פי דרכם של המבקשים כל אמירה משמיצה שיכולה לקדם איזה שהיא תכלית שנוגעת להליך המשפטי תזכה להגנה זו גם אם נאמרה לאחר הדיון ומחוץ לאולם בית המשפט, שכן האמירות המיוחסות להם יכולים היו להיאמר באותה המידה מחוץ לאולם בית המשפט וללא נוכחות השופט, הקלדנית והמתמחה, שגובה שכר הטרחה אותו גובה המשיב מלקוחותיו אינו מעניינם כלל ועיקר, ונוכחותם באולם בית המשפט בעת השמעת האמירות הנטענות ע"י המבקש הייתה מקרית בהחלט".

לא לרתום את עגלת שלב ההוכחות לפני סוסי סילוק התובענה על הסף

כן דחתה השופטת כהן את בקשת הנתבעים לסילוק על הסף של התובענה מן הטעם ולפיו התובע אינו זוכר במדויק את הדברים המדויקים שנאמרו אלא אך ורק את 'רוחם' וקבעה כי סילוק על הסף של תובענה יעשה אך ורק בהיעדר עילה אך לא בהנתן קושי להוכיח את העילה: סוגיה זו תידון בשלב הבאת הראיות.

ועם זאת, השופטת חייבה את התובעה בהוצאות משפט על סך 4000 ש"ח וזאת משום שמרבית סעיפי התביעה נמחקו על הסף (היא דחתה את טענתו ולפיה הוא כתב את סעיפי התביעה בכנות טרם נתנה ההלכה בעניין חורי).