ביהמ"ש: יש להפחית פיצוי לנפגע שהתאמץ להשתקם

"מסקנתי, בסיכום בחינת נכותה התפקודית של התובעת בתחום הנוירולוגי-קוגניטיבי, הינה, כי מגבלותיה של התובעת בתחום הקוגניטיבי (הלימודי וההתנהגותי) ילוו אותה למשך כל חייה. אולם אם תלמד להתגבר על חלקן בדרך זו או אחרת, כפי שמצופה ונדרש מניזוק, מכוח חובתו להקטין את נזקו, הרי שפגיעתן ביכולותיה התפקודיות, יהיו פחותות משיעור נכותה הרפואית. לפיכך, אני קובע את נכותה התפקודית של התובעת בגין מגבלותיה הקוגניטיביות בשיעור 15% חלף 25% שנקבעו כנכות רפואית". כך קבע (יום א', 28.3.10) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא, בעניין תביעה שהגישה התובעת, אדווה תורג'מן, נגד כלל חברה לביטוח, לפי חוק הפלת"ד.

באותה פרשה העלה השופט יוסף שפירא את השאלה לחובתו של איזה צד יש לזקוף את ניסיונו, מאמציו והצלחתו של נפגע בתאונה לשוב לשגרת חייו ולשפר את הישגיו, על-אף הקשיים הנובעים מפגיעתו, והאם במצב זה יש להעריך את הנכות התפקודית בשיעור נמוך יותר ביחס לנכות הרפואית?

התובעת, תושבת אופקים, נפגעה ביום 2.3.06. עת הייתה תלמידת כיתה י"א, בתאונת דרכים כהולכת רגל. היא אושפזה לשבוע בבית החולים סורוקה בבאר שבע ולאחר מכן הועברה לשיקום בבית החולים לוינשטיין, למשך מספר חודשים. בחודש ספטמבר 2006, שבה התובעת לכיתת האם שלה, ולאחר מאמצים רבים ולמרות שטרם החלימה באופן מלא, עלה בידה להשלים את אשר החסירה בכיתה י"א. כמו-כן, היא עמדה בהצלחה בכל בחינות הבגרות, למעט חוסר מועט במקצוע האנגלית, אשר ניתן להשלמה. לאחר השלמת חוק לימודיה, עבדה התובעת במספר עבודות מזדמנות, ורק בשנת 2008 גויסה לשירות צבאי בפרופיל 64. התובעת סיימה את שירותה הצבאי בחודש שחלף (מרס 2010).

לתובעת נקבעו כ-35 אחוזי נכות בתחום האורטופדיה, וכ 25 אחוזי נכות נוירולוגית בגין תסמונת מוחית לאחר חבלה. עם זאת, נצפו לה סיכויי השתקמות טובים לאור גילה הצעיר.

הצדדים לא חלקו על כך כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על סך של 51.25% (השופט שפירא פסק לתובעת כ-152,357 שקלים חדשים בראש הנזק הגופני), ברם, הצדדים היו חלוקים בשאלת שיעור נכותה התפקודית של התובעת.

בעוד שהתובעת ביקשה לילך לפי ההלכה ולפיה, כאשר מדובר בקטינים אשר כושר תפקודם בחיים הבוגרים טרם נאמד, הנכות התפקודית תיקבע על-פי הנכות הרפואית, הרי שחברת הביטוח כלל ביקשה לקבוע לתובעת נכות תפקודית בסך של 20% בלבד, וזאת בשל מאמציה להשתקם.

מידע שגוי למומחים?

חברת הביטוח כלל גרסה כי התובעת מסרה פרטים שגויים למומחי בית המשפט, לפיהם היא מבודדת מבחינה חברתית, הישגיה הלימודיים נפגעו, נפגע דימויה העצמי וכדומה. לדבריה, הוכח כי לא כך הם פני הדברים. השופט שפירא דחה טענה זו, שכן חברת הביטוח כלל לא שלחה שאלות הבהרה למומחים למרות שזכות שכזו עומדת לה בדין. עוד גרסו הנתבעים, כי יש להפחית את נכותה התפקודית, שכן היא עברה שני ניתוחים שבהם הוסרו ברגים מרגלה ותוקן מראה הצלקות. הם גרסו גם כי מ"הראיות ועדותה של התובעת עצמה, עולה כי היא שיפרה לאין שיעור את מצבה והישגיה הלימודיים, ובעוד שטרם התאונה הישגיה הלימודיים היו דלים במיוחד והיא עמדה בפני היפלטות מבית הספר, הרי שלאחר מכן היא עלתה על דרך המלך ועמדה בהצלחה בבחינות הבגרות". חברת הביטוח כלל לא התעצלה ואיתרה את הפרופיל של התובעת בפייסבוק, ממנו למדה כי התובעת מנהלת חיים ממוצעים של צעירה אשר "מסייעת בעבודות הבית, מבלה עם חבריה, יוצאת לחוף הים בבגד ים חושפני ומשתתפת בטיולים. כמו-כן, היא רקדה בחתונות אחותה ואחיה". כן מצאה חברת הביטוח כי התובעת גויסה לשירות צבאי בפרופיל 64, אותו הפרופיל אשר נקבע לה טרם התאונה.

"התאונה גרמה לי לשנות את נקודת מבטי על החיים"

התובעת לא הכחישה כי טרם התאונה הייתה "ילדה שובבה" אשר כלל לא מיצתה את יכולותיה. כמו-כן, היא לא הכחישה כי התאונה שינתה את נקודת מבטה וגרמה לה להשקיע רבות בלימודיה, עובדה אשר הביאה להצלחתה.

האם יש להעניש את מי שמנסה לשקם את חייו?

אחר הדברים הללו של התובעת והנתבעים, העלה השופט שפירא את השאלה המרכזית בדיון: האם נפגע אשר מגייס את כל כוחותיו על-מנת לנסות ולשוב לחיים תקינים, בין אם הוא אכן מצליח בכך ובין אם רק משדר זאת כלפי הסובבים אותו, יזכה לפיצוי נמוך מאשר חברו אשר פועל על-פי עצת "מקורביו", ומעצים את מגבלותיו עד לתום ההליך המשפטי, על-מנת להגדיל את הפיצויים? תוך כך, האם המאמצים החריגים אשר נעשים הינם בגדר יכולות הנפגע במומו, ולפיכך, דווקא קביעת הפיצויים על פיהם הינה הקביעה הראויה וההולמת?

השופט שפירא מציע להבחין לעניין סוגייה זו בשני מקרים, אשר לא תמיד קל להעביר את הקו ביניהם: האחד, הינו מקרה בו נעשים מאמצים חריגים אשר אינם תואמים את מצב הניזוק, כגון כבמקרה דנן - השתתפות בריקודים בחתונת קרוב משפחה מדרגה ראשונה. לעיתים ייקלע הניזוק למצבים בהם סביר כי יעשה מאמצים ניכרים, אשר לעיתים יפגעו בבריאותו, לטווח הקצר או אף לטווח הארוך. מצבים אלו אינם הפרט המעיד על הכלל, ואין בתיעודם או בהתגלותם כדי לפגום בזכותו לפיצויים. השני, נוגע למקרים בהם נעשה המאמץ האמיתי, המצופה מכל ניזוק, להקטין את נזקו ולעשות כל שביכולתו על-מנת לשוב ככל האפשר למצבו הקודם. פסיקת הפיצויים במקרה דנן על-פי מצבו המוטב של הניזוק, אינה מהווה פגיעה בו ואף מגנה עליו מפני טענת הפחתת הפיצויים עקב אי הקטנת הנזק. מצב זה גם אינו מביא להתעשרות חברת הביטוח הואיל וכאשר נשמע הניזוק למקורביו הנ"ל, דינה של טענת הצד שכנגד כי היה עליו להקטין את נזקו והא לא עשה כן, להתקבל.

מהו מצבה האמיתי של התובעת?

לאחר שהשופט שפירא קבע כי בעוד שמאמצים חריגים של ניזוק אשר פוגעים בבריאותו לטווח הקצר לא יובילו להפחתת שיעור פיצוייו, מאמצים 'רגילים' להקטנת נזקו יובילו להפחתת שיעור פיצויו וזאת היות שחובת הקטנת הנזק הינה חובה שבדין ממילא, וניזוק שלא מתאמץ להקטין את נזקו, אינו מפוצה ממילא; הוא נפנה לבחון את מצבה הספציפי של התובעת, והאם הפחתת נזקיה צריכה להוביל להפחתת שיעור הפיצויים:

"בחקירתה, כאשר עומתה התובעת עם הישגיה הדלים טרם התאונה והאמור בתצהירה ביחס לכך, טענה כי הישגיה שופרו אולם יכולותיה נפגעו. לדבריה, לולא הייתה משקיעה את כל כולה בלימודיה, מקבלת את מלוא הסיוע המשפחתי והבית ספרי, ולולא הייתה מקבלת את ההקלות, לא הייתה בידיה היכולת להגיע לתוצאות אליהן הגיעה".

השופט שפירא הסיק כי טרם התאונה יכולותיה של התובעת היו גבוהות, אולם היא לא עשתה בהן שימוש מתוך גישת אי-אכפתיות כלפי הישגיה הלימודיים. לאחר התאונה יכולותיה הקוגניטיביות פחתו, אולם השקפתה על החיים השתנתה והיא בחרה להשקיע בלימודיה, אולם תוך קשיים ניכרים, תוך שעקב פגיעת ראשה היא נאלצת לשנן שוב ושוב את החומר הלימודי. השופט שפירא קבע, אם כן, כי "לאור זאת, איני סבור כי יש להסיק מהשינוי המהותי שחל בהישגיה הלימודיים ביחס לנכותה התפקודית, הואיל וכדי להגיע לתוצאות אותן השיגה בסופו של יום, היה עליה לעמול מעבר למה שהייתה נדרשת טרם התאונה". מנגד, הוא מסכים עם כלל חברה לביטוח כי אם התובעת תתמיד בשיפור זה, יש להפחית את אחוזי נכותה.

באותו האופן קבע השופט שפירא כי גם אם טרם התאונה, בעיות ההתנהגות של התובעת נבעו מ"שובבות" בלבד והיו רצוניות, לאחר התאונה ועקב חבלת הראש בעיותיה הקוגניטיביות נבעו ממקור אורגני של חבלה מוחית.

השופט שפירא גם לא התרשם מן הפרופיל בפייסבוק, ש"דגה" חברת "כלל" וקבע כי "דווקא מהתיעוד ברשת החברתית עולה כי חייה החברתיים של התובעת די מצומצמים ליחסים עם חברה אחת מרכזית, ועוד כמה על בסיס פחות אינטנסיבי". השופט שפירא מצא כי דווקא התיעוד שלה בפייסבוק את יציאתה למועדון זה או אחר, מעיד כי יציאות למועדונים עבורה אינן דבר שבשגרה, שכן צעירים אשר מרבים לצאת למועדונים אינם טורחים לציין זאת על גבי הפרופיל האישי שלהם בפייסבוק.

"יוצא אפוא, כי על-אף שהוכח שהתובעת מקיימת קשרי חברות, הן עם מספר חברות והן עם בני זוג, למשך תקופות ממושכות, אין בכך כדי לשלול את עמדת המומחים כי היא סובלת מפגיעה אורגנית אשר שינתה את מצבה לרעה, בתחום ההפרעות האישיותיות".

גם בתחום עבודות הבית מצא השופט כי הגם שהתובעת מסייעת למשפחתה בעבודות הבית, הרי שעבודות שביצעה בעבר במהירות רבה אורכות לה כעת שעות. כן קבע השופט שפירא שהגם שפרופיל התובעת נותר כשהיה, סעיף הליקוי שונה עקב התאונה. הוא הסיק כי נכותה התפקודית נוירולוגית של התובעת תלווה אותה לכל חייה. מאידך-גיסא, קבע השופט כי אם תתמיד התובעת במאמצים בכיוון זה יש להפחית את שיעור נכותה התפקודית לכדי 15%.

"התובעת לא התוותה את מהלך חייה המקצועיים עדיין"

לאור העובדה שהתובעת צעירה בימים וטרם ביססה את חייה המקצועיים, נקבעו לה הפסדי שכר לפי השכר הממוצע במשק. השופט ציין כי התובעת גויסה באיחור של שנה עקב התעקשותה, חרף סירוב הצבא, להתגייס, תוך שבזמן זה עבדה בעבודות מזדמנות בלא כל יכולת להתמיד באף אחת מהן. על כן נפסקו לתובעת כ-40 אלף שקל בקירוב בגין שנה זו שבה לא הצליחה להתמיד במקומות העבודה, וממועד שחרורה עד להגעתה לגיל 67 נפסקו לה כ-783,782 שקלים בגין הפסדי שכר עתידיים. עם זאת, היות שהתובעת לא הוכיחה את שיעור עזרת צד ג' שקיבלה ושתזקק לו, נקבע שיעור פיצוי גלובלי בסך 275,000 שקל. גם בתחום הניידות קבע השופט שפירא, כי בניגוד לטענת התובעת כי הוצאות הנסיעה שלה לטיפולים רפואיים גבוהות עקב היותה מתגוררת ביישוב מרוחק בנגב, הרי שהתובעת בכל מקרה מוציאה הוצאות נסיעה מוגברות, ועל כן יש לפסוק לה בראש נזק זה כ-50,000 שקל בלבד. לעניין טיפולים רפואיים, ציטט השופט שפירא את ההלכה ולפיה מאז היחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, יקבלו ניזוקים פיצוי אך ורק בגין אותם טיפולים רפואיים אשר אינם מכוסים בידי סל הבריאות.

בסך-הכל נפסקו לתובעת סך של 1,335,229 שקלים חדשים, אשר מתוכם נוכה תשלום תכוף בסך 33,811 שקל. ביחס לניכוי תגמולי המל"ל קבע השופט שפירא כי סכום הפיצויים שחברת הביטוח כלל נדרשת לשלם לתובעת יוקפא, עד שתיקבע נכותה במוסד לביטוח לאומי, ואז סכום זה ישולם תוך קיזוז-מה ששולם לה מטעמו של המוסד לביטוח לאומי.