התביעה הוגשה בשיהוי, נטל ההוכחה חזר לתובעים

"העדר רישום בכרטיס הקשר (ת/1) אודות הפניית התובעת 2 לבדיקת מי שפיר, שממילא גם לא הייתה מבוצעת במרפאה בה בוצע מעקב ההיריון, אינה פגם או התרשלות ברישום. לא ניתן לבסס את טענת התובעים בדבר רשלנות הנתבעת ברישום על כרטיס הקשר (ת/1) לבדו. במילים אחרות, אין בהעדר רישום זה משום "נזק ראייתי" המצדיק את העברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת להוכיח כי צוות המרפאה הפנה את התובעת 2 לביצוע הבדיקה האמורה על-אף שעניין זה לא מצא ביטוי בכרטיס הקשר". כך קבעה (יום ד', 24.03.10), נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, בלהה גלאור, במסגרת תביעת רשלנות רפואית שהגישו אם וביתה, אשר נולדה עם תסמונת דאון עקב דילוג על בדיקת מי שפיר, נגד שירותי בריאות כללית.

האם גרסה כי לא הופנתה לבדיקת מי שפיר, ולא יודעה כי בדיקה זו עשויה לגלות תסמונות כגון תסמונת הדאון שבה לקתה ביתה, ולו הייתה מיודעת באפשרות זו הייתה מפסיקה את ההריון. לאור זאת, גרסה האם, יש לחייב את 'שירותי בריאות כללית' בגין התרשלות. האם גרסה עוד כי היות וכרטיס מעקב ההריון שלה בוער, הרי שחל כלל 'הדבר מדבר בעדו', הנתבעות הסבו לה נזק ראייתי, ועל כן על נטל ההוכחה להתהפך, ולעבור אל שכמי הנתבעים להוכיח כי הללו לא התרשלו.

קופת החולים הכללית גרסה, מאידך, כי תיק היולדת בבית החולים בוער כדין, וזאת לפי 'תקנות בריאות העם', ובכל מקרה, התביעה הוגשה בשיהוי ועל הנתבעות לא היה לצפות כי תוגש תביעה, ולא היה עליהן, לאור זאת, לעשות מאמצים לשמור את התיק. 'שירותי בריאות כללית' גרסה כי היות והאם לא פנתה במהלך כל השנים לבקש את התיק, והיות והלידה דווחה כ'לידה רגילה', היא לא צפתה כי ביום מן הימים ידרש התיק, כאמור, ובערה אותו. עוד הסבירה 'שירותי בריאות כללית' כי היות ובשנת 1981, לא היה נהוג לתעד בפרוטרוט את מהלך הלידה ואת מהלך ההריון, הרי שלא צריכה לעמוד לחובתה טענת התרשלות, שכן אופן הרישום והתיעוד נעשה בהתאם לנורמות התיעוד והרישום באותה תקופה, הגם שנורמות אלו נדמות כבלתי סבירות כיום. כן טענה קופת חולים כללית כי באותה תקופה בדיקת מי השפיר בוצעה בבית החולים הסמוך לבית היולדת, וזאת להבדיל מעקב ההריון אשר בוצע במרפאה, והרישום אודות ביצוע/אי ביצוע בדיקת מי השפיר מתועד בבית החולים ולא בכרטיס מעקב ההריון, כאשר תיק בית החולים בוער כדין, כאמור.

קופת החולים: האם סירבה לבצע בדיקת מי שפיר

לטענת 'שירותי בריאות כללית', האם הופנתה לביצוע בדיקת מי שפיר, אך סירבה, והיעדר תיעוד של תיק היולדת, כאמור, בבית החולים, אינו צריך להזקף לחובתה. כן מציינת 'שירותי בריאות כללית' כי בתיעוד מאוחר, מטעם שירותי הרווחה בעירה של האם, עולה כי האם הצהירה כי היא "חשה אשמה על שלא פנתה לבדיקת מי שפיר", שכן "לו הייתה עושה כן הייתה יכולה להפסיק את ההריון". מכל אלו למדה השופטת גלאור כי קיימת סבירות גבוהה כי התובעת הופנתה לבדיקת מי שפיר (מה גם שאחיות שעבדו באותה תקופה במרפאה העידו כי הנוהל הינו להפנות נשים מעל לגיל 37 לבדיקות מי שפיר), סירבה לבצע בדיקה זו, וכי היעדר תיעוד תיק היולדת מבית החולים אינו עולה כדי 'נזק ראייתי' מצד הנתבעות, היות והביעור נערך כדין, לפי תקנות בריאות העם.

השופטת דחתה את גרסתה של האם והעדיפה את גרסת האחיות

השופטת גלאור סמכה על עדות האחיות מ'שירותי בריאות כללית', אשר נתקבלה עליה כאמינה וזאת היות ולא היה להן כל עניין בתוצאות המשפט, וזאת להבדיל מעדותה של האם שהיא "עדות יחידה של בעל דין אשר מעוניין בתוצאות המשפט". השופטת גלאור קיבלה חיזוק לגרסת האחיות ברישומים של שירותי הרווחה שם מצוטטת האם כמי ש"חשה אשמה על כך שלא נענתה להמלצה להיבדק בבדיקת מי שפיר".

בנסיבות ביעור התיק כדין, קובעת השופטת גלאור, כאשר עדויות נסיבתיות מעידות כי האם נשלחה לבדיקת מי שפיר אולם סירבה לבצע בדיקה זו, וכן בנסיבות שבהן האם השתהתה בהגשת התביעה, כך שבחלוף 24 שנים "קשה היה לאתר את החומר הרפואי ולשחזר את שאירע", לא נגרם לאם נזק ראייתי, אין להפך את נטל הראיה, ודין התביעה להדחות.

שיהוי כן, התיישנות לא

השופטת גלאור הוסיפה וציינה כי חרף השתהות האם לא עומדת לקופת החולים טענת ההתיישנות שכן גם אם ההורים כאופוטרופסים של הילד מגישים תביעה בגין 'הולדה בעוולה', עומדת להם הזכות להגיש תביעה זו עד הגיע הילד לגיל 25, אז חולפות שבע שנים מיום הגיעו של הילד (שנולד בעוולה) לגיל 18.

היות והשופט גלאור קבעה כי בנסיבות העניין לא צריך להתהפך נטל הראיה שכן הנתבעות לא גרמו לתובעת נזק ראייתי שכן תיקה הרפואי בוער כדין, וכן מקום בו הראיות הנסיבתיות הצביעו על סבירות גבוהה כי האם אכן נשלחה לבדיקת מי שפיר אך סירבה לבצעה, קבעה השופטת גלאור כי אין צורך לדון בשאלת ההתרשלות שכן האם לא הצליחה להוכיח כי לא נשלחה לבדיקת מי שפיר.

השופטת גלאור דחתה, מטעמים שבדיני הראיות את התובענה, בלא כל צורך לדון בשאלת ההתרשלות של קופת חולים כללית ובשאלת הקשר הסיבתי, אך עקב מצבה של הבת, וחרף העובדה שהנתבעות עשו מאמצים ניכרים לאתר את התיק הרפואי, לא הושתו על האם ועל ביתה הוצאות.