לפי דיווח באתר "פוליטיקו", שאושש, בראיונות ל"גלובס", ע"י כמה מהמשתתפים בשיחה, המסר העיקרי של שפירו היה: "אין משבר, הדיווחים בתקשורת שגויים, יש יותר הסכמה מאשר אי-הסכמה בין ישראל לארה"ב. אין כל חילוקי דעות בין ישראל לארה"ב לגבי אירן. אנו קוראים מאותו הדף לגבי דחיפות הצורך לסכל את מאמצי הגרעון של האירנים".

הדיווחים שלפיהם מואשם דניס רוס, ממעצבי המדיניות האמריקנית במזה"ת, ב"נאמנות כפולה" בגלל המלצתו להתחשב במצבו הקואליציוני של נתניהו? דיווחים אלה נופחו, לפי שפירו. מה שלא היה בשיחה, אמר משתתף, היה איתות על שינוי כיוון, על ירידה מהעץ הגבוה. בוודאי לא שמענו מיאה קולפה.

מדוע פנה הממשל ליהודים דווקא עכשיו? לדברי גורמים בממסד היהודי האמריקני, יש בבית הלבן ובמפלגה הדמוקרטית תחושה של "אי נוחות" מהביקורת שיוצאת מחלק מהקהילה היהודית בארה"ב על מדיניות הממשל במזה"ת. לאחר הכל, כמעט 80% מהיהודים הצביעו בעד אובמה בבחירות לנשיאות. בבחירות הביניים לקונגרס, בנובמבר השנה, שבהן עלולים הדמוקרטים לאבד את הרוב שלהם בשני בתי הקונגרס, כל קול יהיה חשוב, ובמיוחד במדינות שבהן יש ריכוזים יהודיים גדולים, כניו-יורק, פלורידה, אילינוי וקליפורניה.

מדובר לא רק בביקורת הצפויה שיוצאת מחוגים יהודיים קיצוניים, עם רגל אחת בניו-יורק והאחרת בהתנחלויות (אלה בלאו הכי לא הצביעו ולא יצביעו בעד אובמה), אלא במחאות מהיהדות הממוסדת, שהניעו את בית-הנבחרים לשגר לבית הלבן, בחודש שעבר, עצומה בזכות ישראל שעליה חתומים קרוב ל-80% מהמחוקקים. אחד מנושאי הדגל של המחאות האלה הוא קוץ', לשעבר ראש עיריית ניו-יורק.

קוץ' אינו קוטל קנים. הוא אומנם נץ, שתמך בזמנו בג'ורג' בוש הרפובליקני על פני ג'ון קרי הדמוקרטי, בבחירות לנשיאות לפני חמש שנים, אך הוא בשר מבשרו של הממסד הדמוקרטי. מה שאולי חשוב יותר: הוא היה תומך נלהב באובמה ואפילו יצא לפלורידה, ב-2008, כדי לשכנע את היהודים שם שחששותיהם מהמועמד אובמה אינם מוצדקים. עכשיו, הוא אומר, הוא לא יחזור על שגיאה כזו.