פרשת
דני דנקנר חושפת, כאילו דרך אגב, פרשה מוזרה: הלוואת-ענק שנתן בנק לאומי, ב-1997, לחברת "תעשיות מלח", כדי שתוכל לרכוש 11% ממניות בנק הפועלים. מתברר, שהבנק העריך את שווי הקרקעות ב-200 מיליון דולר, בעוד שלאמתו של דבר הן היו שוות כמחצית מסכום זה בלבד.
בספטמבר 1997 חיפשה "תעשיות מלח", בשליטת דנקנר, הלואת-ענק של 358 מיליון דולר, שהיו אז 1.25 מיליארד שקל, כדי לרכוש 11% ממניות בנק הפועלים (לפי גירסה אחת, ההלוואה הייתה גדולה עוד י7ותר, 1.4 מיליארד שקל). ברור, שאי-אפשר היה ללוות מבנק הפועלים עצמו, ובנקים אחרים לא היו די גדולים בשביל הלוואת-הענק. בנק לאומי היה ברירת המחדל. במקום לנצל את העובדה שהבנק הוא היחיד בזירה, העדיפו מנהליו, משום מה, לתת לדנקנר תנאים מועדפים.
לאומי דרש, כמובן, בטחונות. הוא קיבל חבילה קטנה של מניות בנק הפועלים, שכבר היו בידי דנקנר, וכן את הקרקעות בעתלית ובאילת. קרקעות אלו הוערכו אז ב-200 מיליון דולר.
אולם היום , בעקבות התפוצצות הפרשה, אנחנו חוזרים ומעיינים בדוח מבקר המדינה מ-2001, שהעריך, ששווי הקרקעות נע בין 80 ל-90 מיליון דולר.
בפברואר 2003 העריכה חברת יעוץ חיצונית, ששווי הקרקעות 105 מיליון דולר. גם הערכה זו נראית מוגזמת, לאור העובדה שיעוד הקרקע לא שונה מעולם מחקלאות (שאז שווים נמוך ביותר) למגורים. לאור חוות הדעת, דרש לאומי מדנקנר בטחונות נוספים.
אבל איפה הם היו ב-1997? איך הגיעו להערכת שווי של 200 מיליון דולר? הלוואה כה גדולה אושרה, כמובן, גם על-ידי מנכ"ל הבנק,
גליה מאור. איך היא אישרה את ההלוואה והביטחונות?
