כמו אברג'יל, גם "עובדה" מצליחה לשרוד

אילולא דברי הפרידה הנרגשים בסוף התוכנית וההכחשות הנמרצות בתקשורת, אפשר היה לרגעים לחשוב שתוכנית מספר 480 של "עובדה" הייתה גם התוכנית האחרונה.

שנה לא קלה עברה על אילנה דיין, בעיקר הודות לשופט נועם סולברג, אבל לא רק בגללו. אחרי הכל, "עובדה" היא נטע זר מכל בחינה שהיא בלוח השידורים של קשת וקשה עד בלתי אפשר למקם אותה על הספקטרום באכסניה של האח הגדול וכוכב נולד.

בתוכנית האחרונה עשתה דיין את מה שהיא מיטיבה לעשות: לקחת סיפור מורכב ורב פרטים, לפשט אותו, לארוז אותו ולהציג אותו באופן שכל הדיוט יוכל לעקוב אחר קו העלילה, וזאת במידה לא מבוטלת בזכות הבימוי הדרמטי והקפדני של גלעד טוקטלי. את סימני השאלה לגבי התנהלותה של המשטרה, שניכר כי היא הייתה המקור העיקרי לשטף המידע בכתבתה, היא השאירה לתגובה בסוף, בשקופית. כשרובנו כבר הלכנו לשירותים.

הפעם בחרה דיין, להתמקד ביצחק אברג'יל שממתין להחלטת ביהמ"ש העליון האם להסגיר אותו לארה"ב. לצורך תיאור חייו הפתלתלים והדטרמיניסטיים של מי שחשוד בהצתת מלחמת העולם של העולם התחתון ולצורך טוויית הנראטיב מוציאה דיין מהבוידעם קלטות בהן היא מראיינת את אברג'יל הצעיר בתא כלאו לפני 14 שנים. התספורת קצרה יותר, המשקפיים עגולים יותר והמבט הרבה יותר ספקני. אברג'יל של 1996 מנסה למכור את עצמו לדיין כאסיר על המסלול המהיר לשיקום, כסיפור הצלחה. מילד אנלאפבית בשכונה הכי קשה בלוד, לאסיר שקורא את אלבר קאמי, הרמן הסה ואיין רנד. כילד שזה עתה פקח את עיניו וגילה את העולם שמחוץ לקודים של השכונה הכי קשה בלוד. דיין הצעירה ספקנית, "אני לא צריך שתאמיני לי" הוא מסביר לה.
דיין, לעומת זאת, כן צריכה שיאמינו לה. בפראפרזה על בית המשפט שיחרוץ את גורלו של אברג'יל, אין לה אלא את אמון הציבור. אותו ציבור שילחץ על צמד הספרות הנכונות בשעה הנכונה ויביא איתו את המפרסמים ואת אותה פרסומת שאחריה היא תמיד מבטיחה לשוב.
פסק הדין בפרשת סרן ר' היה לפעם הראשונה שבה אמון הציבור באילנה דיין נסדק באופן משמעותי ושהעמיד אותה באור שמאיים לחסל את המפעל שבנתה בעמל ידיה בשש עשרה השנים האחרונות. אותה אילנה דיין שמעידה על עצמה שהיא דומעת בטקס הדלקת המשואות, שקוראת את נחום ברנע בשקיקה ושישבה בראש הטנק האחרון שעזב את לבנון הפכה בעיני רבים לעוכרת ישראל המשמיצה את חיילי צה"ל.

מהבחינה המקצועית, התחרות מערוץ 10 בדמות "המקור" נושפת בעורף לאחר שנים רבות בהן עובדה הייתה מונופול בתחום התחקירים גבהי המצח. אין לה לדיין את הלעג המובנה כלפי הממסד של דרוקר או את האנרגיה הסוחפת של שלח, אין לה גם המבט הספקני של עמנואל רוזן או כל רצון וכוונה להיזקק לגימיקים מזן הדוקו-אקטיביזם. את אהוד ברק היא כבר לא תקטע בעיצומו של טיעון בשביל להודיע ששעת השידור של זינזאנה תתאחר בעיקר כי אף פוליטיקאי כבר לא מתראיין לאף אחד, בטח לא בשידור חי.

כך הפכה "עובדה", בעיקר בשנה האחרונה, לתוכנית שהמילה 'תחקיר' כבר מזמן אינה מאפיינת אותה ובעיקר לאסופה של מה שדיין היטיבה למתג כבר בשנות התשעים של "מסמכים אנושיים מרגשים". יכול להיות שזה מספיק, יכול להיות שבסופו של יום, כמו שדיין מעידה על אברג'יל, החוק היחיד שעל פיו יש לפעול הוא החוק שמחייב לשרוד.