מטאליקה לא לבד: הופעות גדולות שהפכו לכישלון

כל-כך הרבה אנשים חיכו להגעה שלהם לישראל. הלהקה שהגדירה מחדש את עניין האווירה במוזיקה, שהצליחה לייצר אינטימיות מושלמת בעזרת סאונד אלקטרוני, אלה שעשו לצ'ילאאוט את מה שמיילס דייויס עשה לג'אז. ומה קרה? כגודל הציפייה, גודל האכזבה.

האינטימיות האדירה שהמוזיקה של אייר מייצרת זכתה לתפאורה מנוגדת לחלוטין בהאנגר 11 שהעלים כל שארית של אינטימיות. בחירת השירים הבעייתית יצרה אצל הקהל תחושה של משחק מקדים אינסופי שלא מגיע למיצוי או שיא מסוים, הביצועים האקוסטיים לקחו את מקומם של האלמנטים האלקטרוניים ובאופן כללי נוצרה תחושה של ריחוק, ניכור וקרירות תעשייתית.

תוסיפו לכל זה הגשה נטולת רגש ונקייה מכל רבב אנושיות חמימה ותקבלו עוד הופעה שעוררה הרבה ציפיות והצליחה לגבור עליהן רק ברמת האכזבה שנשארה אחרי שנדמו הצלילים.

עוד אחת מלהקות היכל התהילה של הרוק שותפה בפאשלת ענק. אירוסמית' הגיעו לפה בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלהם אבל עם בנק להיטים לא מבוטל ורפרטואר שתואם את השואו הבומבסטי שלהם.

עד ההופעה הכל היה נראה שדופק כמו שצריך אבל כבר עם פתיחת השערים התחילו להתברר מימדי הפאדיחה. להקת החימום דפקה נפקדות והקהל שהגיע להופעה נאלץ להמתין מול במה ריקה שעות ארוכות. אפשר היה לצפות שברגע שסטיבן טיילר יקפוץ על הבמה עם הטייץ הצבעוניים שלו המצב ישתנה לטובה. אז זהו, שלא. היענות נמוכה באופן כמעט מחשיד (יש כמה שמוכנים להישבע שלא היו יותר מאלף איש בקהל) גרמה לטיילר לאבד את זה ולזרוק לג'ואי קריימר הערה ארסית בנוגע לקהל.

האשם? הקהל הישראלי כמובן, שלא הבין את גודל המתנה שנפלה בחלקו וסירב לרכוש כרטיס ולהטריח את עצמו לאצטדיון כדי לחזות בלהקה.

בשנת 1987 הצליח המפיק גדי אורון להרים הופעה של אגדת הפולק, בוב דילן, בבריכת הסולטן בירושלים. עוד לפני ההופעה מר דילן כבר טרח לא מעט להערים קשיים על אנשי ההפקה המקומית: הוא לא היה מוכן להתראיין לכל התקשורת בשום צורה פרט לראיון לטלוויזיה הישראלית וזאת בתנאי שישזוף את עיניו ברשימת השאלות לפני הראיון עצמו, המשלחת המנופחת שלו צמחה מהמספר האסטרונומי של 25 מלווים עד למספר המפלצתי של 60 (!!!) אנשי צוות, דילן התעקש לערוך קבלת שבת במסעדה הרצליינית, העביר חוזה רב סעיפי שמשתרע על 60 עמודים וציוות אליו לא פחות משלושה רואי חשבון שהיו ממונים על ספירת המזומנים אחרי כל הופעה.

רוצים עוד? תביאו גם פסנתר כנף לטום פטי, קבלו הברזה סנסציונית לעיתונאים בשדה התעופה והגעה באוטובוסים מקהיר עד למלון, איום בביטול אם לא יסופק לו מיץ תפוזים ומופע כל-כך צולע ששריקות הבוז נשמעו טוב יותר מהמוזיקה על הבמה. שיא השפל הגיע כאשר בנמונט טנץ' מלהקתו של טום פטי שפך בירה על הקלידים, גרם להפסקת חשמל והבריח את דילן את מחוץ לבמה.

הביקור ההיסטורי נגמר בעיקר בחילופי האשמות בין הצדדים, הרבה עיתונאים כעוסים וקהל מאוכזב בענק.

האמת, הסירחון כבר עלה אחרי הביטול של ההופעה באוגוסט 2006. אז עוד היה אפשר להאשים את נסראללה, שלוש שנים אחר-כך מישהו אחר היה צריך לקחת אחריות לפיגוע. כפיצוי, בחרו חברי דפש מוד לפתוח את סיבוב ההופעות הבינלאומי שלהם באצטדיון רמת גן. הבילד אפ היה מושלם - מסיבת עיתונאים בשידור לוויני עם הלהקה, בחירה של חימום מעולה ורלוונטי (יה יה יז), מכירה מלאה של הכרטיסים, טיימינג טוב. הפעם הסימנים הראו שיש באמת למה לחכות.

ואז - דפש מוד עולים לבמה והסאונד מכה בקהל. לא מדויק, מטושטש, עמום, לא ראוי להאזנה. חלק מהקהל אומנם טוען שהצליח ליהנות אבל הסאונד לא היה המכשול היחידי בדרך להנאה. בחירת השירים לא סיפקה את הקהל המקומי, שגם הרגיש שהלהקה לא באמת נותנת את עצמה לגמרי. כיריית פתיחה לסיבוב יכלו חברי הלהקה לקוות לצעד טוב יותר והקהל למופע איכותי יותר. היה מאכזב לגלות שאחת מלהקות ההופעות הטובות בעולם שולחת קהל של עשרות אלפים הביתה בתחושת פספוס.