האירוויזיון - העולם, כרגיל, נגדנו

תחרות האירוויזיון שננעלה אמש לא תיזכר כאחת המרשימות בספר דברי הימים. אומנם הגימיקים הצטמצמו והצטמקו לכדי להבות אש פה ושם וכמה זיקוקים, אך את מקומם לא תפסה מוזיקה טובה יותר ומרבית השירים נשארו בגובה דשא. במשך השנים, האירוויזיונים נמדדים לפי רמת הקאלט של השירים שהשתתפו בהם, או במילים אחרות, כמה פעמים הם מושמעים בספיישלים שלפני התחרות (במסיבות אירוויזיון משמיעים הכל ולכן זה פשוט לא מדד). כך, אירוויזיון 1979 שנערך בירושלים נחשב לאחר מהמשובחים בזכות שירים כמו ג'ינג'ס חאן וסוקרטס. אירוויזיון 2010 לעומת זאת ייזכר כ"אירוויזיון עם הפדיחה", לאחר שצופה משולהב פרץ לבמה במהלך השיר הספרדי הצטרף לצוות הרקדנים.

היה זה גם אירוויזיון שאותות המשבר הכלכלי ניכרו בו היטב, במיוחד בבמה החיוורת ובקטעי הקישור שבין השירים שנראה היה כאילו הופקו על-ידי החוג לטלוויזיה במתנ"ס קהילתי. ההנחייה שהתחלקה הפעם בין שלושה - בהם גם ניילס, אח של פרייז'ר - הייתה יבשושית מתמיד ואפילו ההצבעה, שהייתה אמורה להיות מותחת מתמיד לא סיפקה את הסחורה לאחר שבשלב די מוקדם הסתמנה פייבורטית לזכייה.

ובכלל, שלב ההצבעה ראוי להתייחסות נרחבת יותר. בתחרות השנה השתנתה שיטת הניקוד כך ש-50% מהנקודות בכל מדינה הוענקו על-ידי הקהל בבית ו-50% נוספים הוענקו על-ידי חבר שופטים המורכב ממוסיקאים מקומיים. רבים ציפו שצעד זה ימתן, ולו במעט, את הטענות על הצבעה גושית. אך מה לעשות שעם מסורות לא מתעסקים? הסקנדינביות חלקו ביניהן שבחים ונקודות, הבלקניות לא שכחו שפעם כולן היו מדינה אחת, אזרבייג'אן וטורקיה החליפו נוזלים אחת עם השנייה, ויוון וקפריסין הוכיחו שלא משנה כמה זמן הן ביחד, האהבה לעולם לא מתה.

וישראל? מה עם ישראל? ובכן מסתבר שגם ישראל היא חלק מגוש, רק שעוד לא סיפרו לכם על זה. רבים נוטים לומר בלעג שישראל היא המדינה ה-52 בארה"ב, אך באירוויזיון, כך מסתבר, ישראל בחרה בצד השני של המלחמה הקרה והצטרפה לגוש הסובייטי לשעבר. אוקראינה, גאורגיה, אזרבייג'אן, רומניה, רוסיה וארמניה כבשו את הקהל הישראלי. בעוד מדינות אלו החזירו לנו אהבה, מערב אירופה הפנתה לישראל כתף קרה. ולידיעת היוצאים לטורקיה: האיבה המתהווה בין המדינות ניכרה היטב בלוח התוצאות, לאחר ששתי המדינות התעלמו זו מזו. אז יש פוליטיקה? כל אחד יענה לעצמו.

ובכל זאת, לא הכל היה רע באירוויזיון: הערב עבר בזריזות יחסית, מופע הפלאש-מוב הגיע באיחור מה לנורווגיה, אך העלה חיוך על השפתיים, מפת ישראל עשתה הופעת אורח זריזה ולא ברורה וכן, השיר הכי פחות אירוויזיוני ניצח, וטוב שכך. כשבעורפו נושפות מפלצות אירוויזיון דוגמת השיר האבבאי של דנמרק, היורוטראש הרומני, וטורקיה, שלא משנה איזה שיר היא תשלח תמיד היא תמוקם במעלה הטבלה, הצליח השיר הגרמני להתבלט דווקא בפשטות שלו, תוך שהוא נעזר בטונות של כריזמה מצדה של לנה מאייר בת ב-19. בקיצור, אם לסכם כמה מהפולניות הבכירות שפגשתי: "זה לא היה רע, אני פשוט הייתי עושה את זה אחרת".

כעת לא נותר לנו אלא לחכות לשנה הבאה בברלין, אז ניאחז שוב בהימורים, נתלה תקוות בעיתונאים זרים ובגורמים עלומי שם בהפקה שהחמיאו לשיר הישראלי, שכנראה יבוצע על-ידי "הזמרת הסקסית ביותר בתולדות האירוויזיון". שוב נקווה שההצבעות באירוויזיון הן לא פוליטיות, אך נייצר מהומה פוליטית חדשה, כדי שנוכל להגיד שכל העולם נגדנו ולהתכוון לזה באמת. שוב נחזיק אצבעות, שוב נתאכזב ושוב נחכה לשנה הבאה.