ערמונים לי את, אם ובת

מערכת היחסים בין אם לבת, ויסכים איתי כל סטודנט שנה א' לפסיכולוגיה, היא מהמרתקות במערכות חיינו. להדביק לילדת אינדיגו שרק רצתה להיות חופשייה אמא פולנייה תוצרת החינוך המשותף, הייתה אחת ההוכחות הראשונות שלי לכך שלאלוהים יש חוש הומור ציני במיוחד. קחו שמן וקאווה, הָדביקו אותם אחד לשנייה לכל החיים ותקבלו אותי ואת אמא שלי. היא בקרקע, אני ברוח; היא בשליטה, אני באי וודאות; היא דואגת שתמיד יהיה בסדר, אני עושה מדיטציה; היא מארחת את כל העולם כל הזמן, אותי תמצאו עם ספר בים...

הפעם האחרונה בה חוויתי זמן איכות של אחת על אחת עם אמא שלי הייתה, לדעתי, כשהייתי בת 10. לחטוף את אמא שלי באמצע יום עבודה ולגרור אותה למסעדת 'ערמונים' שבכניסה למושב סגולה, היה לא פחות מאקט של מרד בדפוסים הישנים שלי ושלה בעת ובעונה אחת (ואני מאוד מקווה שהקואוצ'ר שלי קורא את זה).

'ערמונים' מקבלת את המפגש הנדיר בטבעיות. גשר מקורה בכיפת פרחי פסיפלורה מוליך אותנו לחצר הירוקה של המסעדה. ציוץ ציפורים וקול פכפוכם של מים הזורמים דרך חבית ישנה ויוצרים מפל מים אלטרנטיבי, מבהירים לנו שהגענו למקום הכי שליו שנהיה בו היום. אין כמו תפאורה של סככות עץ כפריות, חצר פורחת ורסיסי שמש חוץ תל אביביים כדי להשלים חסכים בין אם לבת.

בפנים, לעומת זאת, מתפרשת המסעדה על חלל רחב ידיים המעוצב בשחור לבן אלגנטיים. אמא שלי חובבת מיזוג ידועה ואני רואה איך עוד שנייה היא נשבית בקסמי הפנים במקום לזרום איתי החוצה אל הכפר. לא פשוט לבחור איפה לשבת ב'ערמונים': בפנים שירים עבריים של פעם, בר מרווח ופינות ישיבה המפוזרות באינטימיות נדירה ומאפשרת שיחה. אבל מה לעשות, הבת שלה בנוסף לכל גם מעשנת, והיא באקט אימהי מפתיע מוותרת על הטמפרטורה החביבה עליה. שמש, ציפורים, שקט ואמא שלי, שכל שנייה עונה לטלפונים של מקרה חרום. אולי אם נזמין ראשונות היא תהיה רגע איתי ועם עצמה.

תפריט העסקיות של 'ערמונים' כולל ארבע ורסיות המורכבות ממנה ראשונה, עיקרית ושתייה קרה ב-59 שקל, 69 שקל, 79 שקל ו-89 שקל, והן מוגשות בין השעות 12:00 ל-17:0.פרט לעובדות היבשות הללו הן מגלמות את ההפך מכל מה שלימדו אותנו שעסקית צריכה להיות, אך את זה אנו מגלות בהמשך. כחובבת סלטים מושבעת אמא שלי בוחרת לפתוח את העסקית עם סלט אגסים שכולל אגסים, עלי בייבי, גמבה, מיקס חסה, גזר, בצל סגול, פטריות וקרוטונים ברוטב וינגרט-נענע משגע. הסלט הצבעוני והקיצי הזה, יחד עם הרוטב החמצמץ, מתחבב על שתינו מיד.

לצידו מונחות על השולחן פרוסות פטה כבד נהדרות עם צנימים וריבת גזר מתקתקה. פטה או שיודעים להכין או שלא, ובזה שלפנינו מקופלת ידיעה מדויקת לצד ריבת גזר אדומה ומטריפה. האדומה והמטריפה היא מסוג הדברים שגורמים לך לזכור מקום וסיטואציה. לפעמים צריך רק דבר אחד כדי להזכיר לנו שאפשר לגעת במושלמות בחיים האלו. המנות אסתטיות והרמוניות, והחשוב הוא שבניגוד לעסקיות אחרות שנקרו בדרכי, הן פשוט ענקיות.

כשאמא שלי זונחת את הפלאפון ומזמינה 250 גרם של סינטה על פחמים עם פטריות שמפיניון ובצלים, ברוטב סילאן בלסמי (מהעסקית של ה-79 שקל), החששות שלי לגבי מידת הרעב שלה מתפוגגים. הבשר של הסינטה עסיסי ומשתלב היטב עם הפטריות, הרוטב עדין ואינו משתלט ואמא שלי מרוצה. אני, לעומת חובבת הבשרים, מעדיפה את דגת הים האוורירית ומזמינה פילה לברק ענקי המונח מולי כשהוא צרוב היטב ומונח על מצע אנטיפסטי מאזן. החיוך של המלצרית מספר לנו שהבשרים והדגים נצרבים כולם בטאבון המסעדה וזה מסביר את פשר העסיסיות המשדרגת.

המנות גדולות כבר אמרנו, וככל שאני מעמיקה בקשר האינטימי שפיתחתי עם הלברק החביב אך האימתני, הקינוח הולך ומתרחק מעיניי. כשהחייכנית מניחה על שולחננו וופל בלגי מתקתק (כל הקינוחים של המסעדה מוצעים לאוכלי העסקית ב-19 שקל בלבד), אמא שלי מצליחה להפתיע אותי בפעם השנייה היום: "למה לא" היא אומרת, "אם צריך ליהנות מהרגע, נהנה מהרגע!" וצוללת אל משולשי הוופל הבלגי שוברי הדיאטה המתקתקים.