הפיקסיז ביטלו את הופעתם בישראל

להקת הפיקסיז הוקמה בבוסטון ב-1986 על-ידי בלאק פרנסיס, קים דיל, דיוויד לאברינג וג'ואי סנטיאגו. ב-1987 יצא האלבום המלא הראשון שלה, "סרפר רוזה" שהפך עם השנים לאלבום מיתולוגי ופריט חובה לכל חובב מוזיקה שמכבד את עצמו, הרבה בזכות ההמנונים Tony's Theme,Gigantic, Where is My Mind. בעקבות ההצלחה חתמו הפיקסיז בחברת אלקטרה והחלה להופיע בעולם. אלבומם השני של הפיקסיז, Doolittle, יצא ב-1989 וביסס סופית את מעמדה של הלהקה, עם להיטים כמו Hey, Here Comes Your Man ו-Wave of Mutilation.

האלבום השלישי של פיקסיז, Bossanova יצא ב-1990. במהלך סיבוב ההופעות של האלבום כבר הורגש הסדק שנפער בין חברי הלהקה, כשקים דיל כמעט פרשה, והתחרטה ברגע האחרון. ב-1991 יצא אלבום האולפן האחרון של הפיקסיז, Trompe le monde ושנתיים אחר-כך הפיקסיז התפרקה. ב-2004 החליטו הפיקסיז על הופעת איחוד והשנה יצאו לסיבוב הופעות נוסף, במסגרתו תיכננו להופיע בישראל.

אמרגן המופע, שוקי וייס, מסר בתגובה לביטול: אני מצטער וכואב מאוד שניסיונות חוזרים ונשנים להביא לארץ מוזיקה טובה ולהפיק מופעים ופסטיבלים איכותיים נופלים קורבן לרצף אירועים פוליטיים אשר באים לידי ביטוי בדפוסי פעולה חדשים, שאין לי מילה אחרת להגדירם מאשר סוג של טרור תרבותי המופעל על מדינת ישראל ועל האמנות באשר היא.

לחצים כבירים להחרים את ישראל - לרבות מכתבי איום, סנקציות מסחריות, ביטולי מופעים מארצות בעלות השפעה, גורמים ערביים ואחרים מופעלים על מרבית האמנים (כמו-גם על סופרים, תעשיינים ועוד) ברחבי העולם.

מה שהיה אמור להיות הפסטיבל האלטרנטיבי הגדול והטוב ביותר שנערך בישראל הפך לסדרת ביטולים כואבת עם ניצוץ אחד של אמנות - להקה אחת מחו"ל שידעה לעשות את ההבדל, להתמקד במוזיקה, להתעלם מאיומים ולא חשבה על האפשרות לאכזב ולהעניש את מעריציה באי-הגעתה לפסטיבל.

אני בטוח שהנושא יעלה ביתר שאת לדיון בקהילת האמנים הבינלאומית והמקומית ואני קורא מכאן לאמנים שישכילו ויידעו לעשות את ההבדל ולהגיע לישראל ולכל מקום בעולם בו יוכלו להציג את אומנותם, להיפגש עם מעריציהם ולעמוד איתן במלחמת התרבות שאמורה להעביר את היפה והטוב שבעולמנו כי אחרת כל אותם ביטויים יפים כמו "Music speaks louder then words", או "Bridge over Troubled Waters" יתגלו כריקות מתוכן. ולאלה שיבחרו שלא להגיע נמתין עד שיבינו שאיננו בודדים במשחק ושאותו שימוש ציני, מכוער ופוגע באמנות ככלי לוחמה, יפנה בסופו של דבר את כולם לבחון לעומק את מעשיהם של ממשלות רבות בעולם ויעמידו במבחן את יחסיהם של האמנים למעריציהם במקומות אלו.

אני מציע לאותם גורמים הפועלים לבטל הגעות אמנים שלא לשמוח על "ניצחונם" וקורא מכאן לקהילת האמנים בארץ ובעולם לתקשר לדבר ולפעול במסגרת מקצועם/אמנותם לקירוב לבבות, להפלת חומות ולצאת חוצץ כנגד שימוש לא ראוי בטרור תרבותי במקומות ובארצות העולם הגדול ולא להיסחף אל תהומות הבדידות שרק יגרמו להעצמת השינאה ולהידלדלות כוחו המוסרי של חופש הדיבור וחופש האמנות.

אמשיך ואפעל להפקת אירועים בארץ ובעולם כי זה חשוב ומשום שזה מה שאני יודע לעשות – החיוך, שביעות הרצון של המבקר באירועים טובים ללא ספק שווה את זה. Keep on rocking in the free world.