נדחתה תביעת הדיבה של מוכר החתולים

בתביעת הדיבה שהגיש נגד הגולש, דורון אזולאי, ונגד וואלה!, גרס בין היתר כי הנתבעים, יחד ולחוד, התרשלו כלפיו במעשיהם ובמחדליהם, פגעו בפרטיותו, פרסמו לשון הרע ופגעו בכבודו. לטענת כנען, על פורטן וואלה היה למחוק את ההודעה מיד עם התפרסמה ולא לאפשר לה להתנוסס כשלושה חודשים מעל לגבי אתר האינטרנט. וואלה התגוננה בטענה כי מדובר ב"ביקורת צרכנית לגיטימית", וכי בכל מקרה, עליה כפורטן, לא מוטלת אחריות עקיפה לפרסומים השונים בפורום, וכי "תפקידה מסתכם בהיותה ספקית של התשתית הטכנולוגית לפורום בלבד", ולא ניתן להטיל עליה אחריות בשל שירותי אירוח.

השופט רחמים כהן פסק, כי הגם שהפרסום פוגע בשמו הטוב של התובע, ובעיסוקו כסוחר חתולים וכוטרינר, הוא אינו עולה כדי לשון הרע, שכן בהיות התובע "מציע שירות לציבור, ישנו עניין ציבורי בביקורת על פעולתו". זאת ועוד, בהיות הפרסום שפרסם הגולש אזולאי, בעל אופי של הבעת דעה, השזור בביטויים המאפיינים אותו ככזה, כגון "חוויה אישית"/"אני כולי בהלם"/"החסרתי פעימה"/"נסדר את זה בראש"/"בלב חסר"/"בשוק טוטאלי" ו"הרגשה של רמאות" – ביטויים אשר השופט כהן כינה אותם "ביטויים הקשורים לעולם הרגש והדעה ולא לעולם העובדות", ואשר ממקמים את הטקסט אשר כתב הגולש אזולאי כטקסט של הבעת דעה, זכאי פרסום זה להגנת עיקרון חופש הביטוי. כהן מאזכר גם את עצם היות הטקסט חלק מ"טוקבק" באינטרנט, מדיית פרסום אשר זוכה להגנת עיקרון חופש הביטוי, ולאחריות מופחתת בלשון הרע, בשל החשיבות הפחותה אשר מייחס הקורא הסביר ל"אלו שיודעים" (היינו: ה"טוקבקיסטים", וכותבי ההודעות בפורומים למיניהם). תגוביות באינטרנט מוגנות בפסיקה באופן מוגבר מפני תביעות לשון הרע, בין היתר משום שהנפגע רשאי ויכול לפרסם את תגובתו ולהקטין את נזקו. "מכלול השיקולים שלעיל, מובילים למסקנה, כי לא ניתן להכתיר את ההודעה שפרסם התובע כלשון הרע".

כדי להגן על עצמו מפני האפשרות שפסק דינו יותקף בערעור, מכסה השופט רחמים כהן כל פינה אפשרית וקובע כי גם אם הביטוי עולה כדי לשון הרע, הוא מוגן בהגנות שמעניק חוק איסור לשון הרע, הריהן הגנות "אמת דיברתי" והגנת "תום הלב". לשיטת השופט כהן "קיים עניין ציבורי בפרסומים בעלי אופי 'צרכני', בהם הצרכנים חולקים את חוויותיהם הצרכניות עם צרכנים אחרים. משכך, ניתן לומר, כי קיים עניין ציבורי בהודעה".

לשאלת היות דבריו של הגולש אזולאי אמת, קובע השופט כהן כי "גרסתו העובדתית של נתבע 2 כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו נמצאה מהימנה, ואני נותן אמון בגרסת התובע, כי העובדות המתוארות בכתבה אמת הן". אחר הדברים הללו נדרש השופט כהן ליסודות הגנת תום הלב, "המעניקה הגנה למפרסם לשון הרע מקום בו קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בפרסום". השופט כהן קובע כי הפרסום שפרסם הגולש אזולאי חוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(6) לחוק, שכן עסקינן בביקורת על פעולה שאדם עשה בפומבי, "ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת – הבעת דיעה על אפיו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה". היות והתובע – כך קבע השופט כהן – פרסם את החתולים בפומבי – הרי שפרסום זה נכנס לגדר הביטוי "פעולה שעשה בפומבי", והוא המקור ליצירת הקשר בין התובע לבין נתבע 2, ואף לביקורת אותה הביע נתבע 2 על "היעדר התאמה בין הפרסום הפומבי לבין המצב בפועל". "ההגנה הקבועה בסעיף 15(6) באה להגן על שיח ציבורי חופשי ונועדה להרחיק את לשון הרע ממרכזה של זירת המחלוקת הציבורית ולאפשר דיון חופשי בעניינים וביצירות שקיבלו פומבי. מכאן נגזר תחום הסבירות הרחב הנדרש להגנת השיח הציבורי החופשי", מצטט השופט כהן את שנהר (מלומד בדיני לשון הרע).

• "התרשמתי כי נתבע 2 אשר ביקש, בין היתר, ש"לא לשתוק" נוכח העוול אשר לדעתו נעשה לו, בעת שפרסם את ההודעה, ראה לנגד עיניו גם את טובת ציבור רוכשי החתולים והצרכנים. קריאת ההודעה ובחינת נסיבות פרסומה אף מובילים למסקנה, שאין מדובר בתוכן לא סביר"

עוד מוסיף השופט כי "התובע עצמו בחר שלא להגיב לאמור בהודעה, על-אף נגישותו של הפורום לכל המבקש להביע דיעה ועל-אף שהתבקשה תגובתו לאמור בהודעה, ועל-אף שהעיד, כי ידע על ההודעה מספר ימים לאחר פרסומה". על כן, קובע השופט כהן, "נראה, שהפגיעה אשר יוצרת לכאורה ההודעה בשמו הטוב מצטמצטת, שכן הייתה קיימת לו האפשרות להציג בפני ה"ציבור" את גרסתו לגברים ובכך להגן על פועלו". את טענותיו של התובע כי הפרסום פגע בפרטיותו כינה השופט כהן "טענות סרק" שכן הפרסומים לא עסקו ב"ענייניו הפרטיים של התובע", ודחה את תביעתו, תוך שהוא משית עליו הוצאות שכר טירחה בסך של 25 אלף שקלים.