ועדת חוקה, חוק ומשפט תקיים מחר (ד', 11.8.10) ישיבה בעניין תיקון מס' 33 לחוק סדר הדין הפלילי. התיקון נוגע לעניין חלוקת העבודה בין עבודת הפרקליטות והתביעה המשטרתית, וכמו-כן נוגע התיקון לכפיפות מחלקת התביעות המשטרתית לאגף החקירות. זאת, לאחר היסטוריה הכוללת את דוח מבקר המדינה משנת 2001, וועדות הבדיקה בנושא, כגון ועדת שילה ו-ועדת בלום.

בדיון ישתתפו פרקליט המדינה עו"ד משה לדור, המשנה לפרקליט המדינה עו"ד שוקי למברגר, וראש אגף החקירות במשטרה ניצב יואב סגלוביץ'.

בהצעת החוק החדשה, נזנח רעיון איחוד התביעה תחת גג אחד ונקבע כי התביעה המשטרתית עדיין תהיה כפופה לאגף החקירות. החלטת פרקליט המדינה על חלוקת העבודה תהיה טעונה הסכמתו של ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה, והכפיפות של התביעה המשטרתית לאגף החקירות תישאר על-כנה.

עוד נקבע, כי חלוקת העבודה בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית לא תיעשה בהתאם להמלצות ועדת בלום, אלא בהתאם להחלטה של פרקליט המדינה בהסכמת ראש אגף חקירות מודיעין במשטרה ובאישור היועמ"ש לממשלה.

לפי המוצע, החוק לא יקבע רשימת עבירות. פרקליט המדינה יקבע רשימת עבירות פשע בהן תטפל המשטרה, ורשימת עבירות עוון בהן תטפל הפרקליטות. כמו יקבע פרקליט המדינה רשימת עבירות שלגביהן כל פרקליט מחוז יוכל להחליט, בכל תיק, האם המשטרה או הפרקליטות יטפלו בהן. טיפול וייצוג על-ידי מי שאינו מוסמך לכך לפי החלטת פרקליט המדינה - לא יפסול את ההליך.

הימצאות התביעה המשטרתית במערך החקירות עוררה חשש בדבר יכולתה לקבל החלטות עצמאיות

במקביל לתיקון מס' 33, ועוד קודם לו, החלו פורומים שלטוניים שונים לדון בסוגיית מעמדה של התביעה המשטרתית - הן בהיבט הנוגע לעצמאותה של התביעה המשטרתית במסגרת המשטרה, והן באשר לאיחודה האפשרי של התביעה המשטרתית עם הפרקליטות.

בישראל, למעלה מ-90% מכלל תיקי התביעה הפלילית מטופלים בידי התביעה המשטרתית. אולם במובחן מן התובעים בפרקליטות, הנהנים מעצמאות ארגונית, היו התובעים המשטרתיים כפופים לקציני החקירות במרחבים ובמחוזות ולפיקוד הטריטוריאלי של המשטרה. הימצאותה של התביעה המשטרתית במערך החקירות המשטרתי עוררה חשש בדבר יכולתה לקבל החלטות באופן עצמאי. לפי תפיסת המשטרה, תפקיד התביעה המשטרתית הוא לבצע את מדיניות המשטרה ולסייע בהשגת יעדיה. במצב זה אין זהות באינטרסים בין הגוף החוקר לגוף התובע. במסגרת שיטת הניהול לפי היעדים והמדדים, הנקוטה במשטרה, הכוללת קביעת יעדים לכל אחד מתחומי הפעילות במשטרה, נקבעים לתביעה המשטרתית יעדים כמותיים. יעדים אלו נקבעים בהתאם לאינטרסים המשטרתיים בתיאום עם קציני אגף חקירות, במרחבים ובמחוזות, ובאישורם, והם אינם תואמים בהכרח את תפקיד התובע - להעמיד לדין רק בהימצא ראיות מספיקות וכשקיים אינטרס ציבורי.

בשנת 2001, דוח מבקר המדינה לשנת 2000, בדק, בהרחבה, את שאלת היחסים בין התביעה המשטרתית לבין הפרקליטות. בדיקת המבקר העלתה כי הטיפול בתביעה המשטרתית בכל הנוגע להליך העמדה לדין ולהסדרי טיעון טוב פחות מזה שבפרקליטות; כי משך הטיפול בתיקי התביעה המשטרתית ארוך מזה שבפרקליטות וכי עלות העסקת תובע משטרתי גבוהה מעלות העסקת פרקליט.

ביקורתו והמלצתו של מבקר המדינה, החלו להניע תהליכים במשרדי הממשלה השונים. בעקבות דברי המבקר, חזרו והתקבלו, במהלך השנים 2000 ו-2001, במסגרות ממשלתיות שונות, החלטות בהן צוין כי המצב הקיים אינו תקין ואינו ראוי, וכי מן ראוי לשלב את התביעה המשטרתית עם פרקליטות המדינה. עם זאת, הוסכם על כל הנוגעים בדבר כי הלכה למעשה ישנן אבני נגף שונים, המונעות את ביצוע המהלך .

בסופו של חשבון, ההחלטה לאחד את יחידות התביעה של המשטרה והפרקליטות, קיבלה גושפנקה בהחלטה, מאפריל 2001, של ועדת השרים לתיאום, מינהל וביקורת המדינה. ולאחר מכן, החלטה זו קיבלה תוקף של החלטת ממשלה, בסוף אותו חודש, שבה הוחלט: "לאמץ את החלטת שרי המשפטים וביטחון הפנים ...לאחד באופן הדרגתי את התביעה המשטרתית והפרקליטות..."