בית המשפט המחוזי בתל אביב קובע, כי אין פסול ברישום נתוני שיחות בידי פלאפון ופרטנר, ואין פסול בכך שהן שומרות מאגרים אלו למשך עשר ושמונה שנים (בהתאמה). השופטת
ענת ברון דחתה בשבוע שעבר את תביעתו של עו"ד אמיר לירן, שביקש להורות לשתי החברות למחוק ממאגריהן את פרטי השיחות שתמורתן כבר שילם.
את פרטנר ייצגו בתיק עורכי הדין ירון רייטר ודנה אמיר ממשרד עמר,רייטר,ז'אן ושות'.
לירן טען, כי רישומי השיחות נחוצים לחברות רק לצורך חיוב הלקוחות בתשלום עבור השירותים שקיבלו - ועל-כן עם הסדרת התמורה תם עניינן במידע זה, ואז עליהן למחוק את הרישומים ממאגרי המידע.
לדעת לירן, עצם שמירת המידע כאשר אין בו שימוש למטרה לשמה הוא נמסר לחברות מלכתחילה, מהווה פגיעה בפרטיות הלקוח. החשש העיקרי אותו הביע לירן ושבגינו הוגשה התביעה, הוא שמידע זה ידלוף לצדדים שלישיים אשר ינצלו אותו לרעה.
פלאפון ופרטנר טענו, כי רישומי השיחות אינם דרושים להן רק לשם התחשבנות עם הלקוח שביצע את השיחות. לדבריהן, מאגרי המידע הם נדבך חשוב בפעילות העסקית שלהן והמידע שנצבר בהם משמש את הנתבעות למגוון צרכים אחרים, לרבות התחשבנות עם צדדים שלישיים, בקרה פנימית ודיווח לרשויות המס ולמשרד התקשורת.
פלאפון ופרטנר הוסיפו, כי הרישומים משמשים אותן גם לחישוב דמי הקישוריות, להכנת דוחות תקופתיים למשרד התקשורת כנדרש על-פי הרשיונות שקיבלו, ובמקרים מסוימים מתבקש המידע על-ידי כוחות הביטחון לצורך סיכול פעילות חבלנית או איתור נעדרים. לדבריהן, רישומי השיחות משמשים גם לצורך ביקורת פנימית, המתבצעת באמצעות ניתוחים סטטיסטיים ומחקרי שימוש בשירותים שהן מספקות.
לפי דרישתה של ברון, הגיש גם היועץ המשפטי לממשלה את עמדתו, ולפיה כל עוד רישומי השיחות נשמרים במאגרי המידע לצרכים לגיטימיים של החברות, ותוך נקיטת אמצעי זהירות הדרושים למניעת שימוש לרעה במידע זה, אין יסוד לחייבן למחוק מידע זה ממאגרי המידע.
היועץ המשפטי טען עוד, כי לגופים העוסקים באספקת שירותי תקשורת סלולרית "יש צורך ברור בשמירת המידע על השירותים שניתנו על ידם במהלך ניהול עסקיהם". הוא היפנה בהקשר זה להוראות מס הכנסה בנוגע לניהול פנקסי חשבונות ולכללי הבזק המטילים הגבלות על ביעור מידע המצוי בידי חברות התקשורת. נוסף על-כן, היועמ"ש סבור כי יש גם אינטרס ציבורי בשמירת פרטי השיחות במאגרי המידע - לצורך חקירה ומניעה של עבירות, על-ידי משטרת ישראל ורשויות המס.
ברון דנה ביחס שבין מאגרי המידע לבין שמירת הפרטיות. לדבריה, גורמים מסחריים יכולים לאגור כיום כמויות אדירות של מידע פרטי, ואכן הדבר טומן בחובו סכנה לפגיעה בזכותו של אדם לפרטיות.
"ואולם", הוסיפה ברון, "פרט לאינטרס הלגיטימי של הנתבעות בניהול מאגרי המידע, יש בצידו של איסוף המידע תועלת בלתי מבוטלת גם ללקוחות ולציבור בכללותו. ברמת הפרט - ללקוח ניתנת גישה מהירה ופשוטה למאגרי המידע באמצעות האינטרנט, המאפשרת לו מעקב שוטף אחר השירותים שצרך. מאגרי המידע מאפשרים גם בירור פשוט יחסית של תלונות הלקוח, ובעת האחרונה נעשה במאגרים מסוג זה שימוש תכוף כבסיס לניהולן של תביעות ייצוגיות.
"ברמת הכלל - מאגרי המידע משמשים לקביעת ממצאים בנוגע למגמות השימוש בתקשורת הסלולרית, בין היתר לשם בחינתם של שינויים רגולטוריים מטעם משרד התקשורת. נוסף על כך, היועמ"ש התייחס בנייר העמדה לתרומתו של המידע לפעולות חקירה ואכיפה המבוצעות על-ידי משטרת ישראל ורשויות המס".
לדברי ברון, נוסחת האיזון שנקבעה על-ידי המחוקק מורה, כי ניהול מאגר מידע המכיל מידע שבצנעת הפרט הוא מותר כשלעצמו, כאשר רק שימוש במידע למטרה אחרת מזו שלשמה הוקם המאגר הוא שאסור. היא מדגישה, כי בחוק הגנת הפרטיות אין הגבלה על ניהול מאגר מידע רק למטרות שיסודן ביחסים שבין הגוף שמנהל את מאגר המידע לבין לקוחותיו. ההגבלה היא על איסוף מידע באופן בלתי חוקי, ועל שימוש במאגר למטרות בלתי חוקיות או שאינן הולמות את מטרות ניהולו.
לירן לא טען, כי השימוש שעושות פלאפון ופרטנר במאגרי המידע הוא בלתי חוקי או לא תואם את פעילותן, וגם לא שהמידע שבמאגרים אלה נאסף על ידן שלא כדין. "במצב דברים זה", נפסק, "נשמט היסוד מן הטענה כי הנתבעות אינן רשאיות לשמור את פרטי השיחות במאגרי המידע לאחר הסדרה סופית של גביית התמורה עבור שיחות אלה".
ברון מסכמת: "החשש שמביע התובע מפני דליפת רישומי השיחות ממאגרי המידע לצדדים שלישיים, אינו נסמך על ראיות כלשהן לעניין הסבירות שחשש זה יתממש. החשש לגבי דליפת מידע אומנם קיים מטבע הדברים לגבי כל מאגר מידע באשר הוא, ואולם אין בחשש כשלעצמו ומשנטען באופן תיאורטי גרידא, להקים לתובע עילת תביעה בטענה של פגיעה בפרטיות".
מאחר שלירן התעקש להמשיך ולנהל את התביעה גם כאשר הובהר לו שסיכוייו קלושים, הוא חויב בתשלום הוצאות של 10,000 שקל לכל אחת מהנתבעות.
