מירוץ ההתיישנות בתביעות נגד ערב להלוואה יחל מהמועד בו חתם ראש ההוצאה לפועל על "מיצוי הליכים" בנוגע לחייב המקורי. כך פסק היום (ב', 20.12.10) בית המשפט העליון ברוב דעות.
ההחלטה התקבלה בעניינו של יהושע רובין, אשר חתם בשנת 1991 על ערבות לטובת בנק דיסקונט, לכיסוי חובותיה של רוזאנה קלאס. בשנת 2000 הגיש הבנק תביעה נגד קלאס בגין אי-פירעון חובה, ובינואר 2004 פסק דין נגדה. עותק מפסק הדין שוגר לרובין.
באמצע 2004 הגיש דיסקונט בקשה לראש ההוצאה לפועל לקבלת אישור מיצוי הליכים נגד החייבת. האישור ניתן באוקטובר 2004. באפריל 2007 הגיש הבנק תביעה נגד רובין בגין ערבותו לחובותיה של קלאס. לטענת רובין, תביעה זו התיישנה שכן מרוץ הזמן החל במועד שבו שיגר הבנק את ההתראה הראשונה - 19.10.1993. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי פסקו אחרת ומכאן הערעור.
עילת התביעה לא קמה
המשנה לנשיאה,
אליעזר ריבלין, קבע שיש לדחות את הערעור. הוא ציין, כי כמה פסקי דין כבר קבעו, כי עילת התביעה נגד הערב לא קמה אלא לאחר שנתן ראש ההוצאה לפועל "אישור מיצוי הליכים".
ריבלין ציין, כי שאלת היישום הראוי של דין ההתיישנות בהקשר זה אינה פשוטה. מצד אחד, החוק מקים מחסום להגשת תביעה נגד הערב קודם שמתקבל אישורו של ראש ההוצאה לפועל באשר למיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי. בהתאם לכך, יש היגיון בקביעה, כי בהעדר אישור כזה - לא מתחיל מרוץ ההתיישנות.
זאת ועוד: הנושה אינו שולט בהכרח על פרק הזמן שבמהלכו מתנהלים ההליכים נגד החייב העיקרי. לכן, יש קושי להכליל פרק זמן זה בתקופת ההתיישנות. בהמשך לשיקולים אלה ניתן לסבור, כי אם הנושה עלול להיוותר קירח מכאן ומכאן - מחד-גיסא אינו יכול להגיש תביעה נגד הערב כל עוד אין אישור מיצוי הליכים, ומאידך-גיסא ההתיישנות אצה-רצה עוד קודם למתן אישור כזה - יכול להיפגע התמריץ ליתן הלוואות.
מצד שני, החוק גם בא להיטיב עם הערב ולהבטיח, כי הפנייה אליו תהיה רק לאחר שמוצו כל ההליכים נגד החייב העיקרי. אלא שפרשנות המתנה את תחילת מירוץ ההתיישנות בקיומו של אישור מיצוי הליכים, עלולה בסופו של יום להרע את מצבו של הערב, במובן זה שהיא מאפשרת לבוא אליו בתביעה לאחר שנים רבות. החשש הוא שהנושה ישתהה זמן רב בקידום ההליכים נגד החייב העיקרי ובהשגת אישור מיצוי הליכים, וכעבור עידן ועידנים יוכל לפנות לערב. בכך, ניתן לגרוס, יש משום פגיעה לא ראויה באינטרסים של הערב, וכן פגיעה בתמריץ של הנושה לפעול במרץ וביעילות למיצוי זכויותיו.
שינוי מועד ההתיישנות
ריבלין קבע, כי במסגרת הנורמטיבית הרלוונטית להכרעה בתיק זה, יש לקבוע, כי מועד ההתיישנות נמנה מעת שראש ההוצאה לפועל הוציא אישור מיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי. לדבריו, הטעם העיקרי לכך נעוץ בתפישות היסוד של דיני ההתיישנות.
השופט
יורם דנציגר הצטרף לדעתו של ריבלין, אם כי סבר שיש לקבוע גם, כי במצבים בהם יתברר שהנושה ניצל לרעה את האפשרות שהלכה למעשה נתונה לו לשלוט במועד מתן אישור מיצוי ההליכים, או במצבים בהם יתברר כי הפר את חובת תום הלב, אותה הוא חב כלפי הערב - ניתן יהיה לזקוף את הדבר לחובת הנושה. זאת, בין כמחסום להגשת התביעה כנגד ערב ובין כעילה להפחתת הריבית שהצטברה בגין החוב או לשלילתה, בהתאם לנסיבות העניין.
דעת המיעוט
השופטת
עדנה ארבל סברה, בדעת מיעוט, כי המועד הראוי לתחילת מירוץ ההתיישנות בתביעות נגד ערב הוא זמן סביר לאחר מתן פסק דין נגד החייב העיקרי. זמן סביר, לשיטתה, תלוי בנסיבותיו של אותו מקרה. אין דומה זמן סביר כאשר מדובר בחייב אשר לא ניתן לאתרו לבין זמן סביר כאשר מדובר בחייב שכתובתו ונכסיו ידועים לכל. כמו-כן אין דומה זמן סביר לצורך מימוש נכס
מקרקעין, לבין זמן סביר הנדרש לצורך עיקול חשבונות בנק. דומני כי סוגיית הזמן הסביר צריכה להתחשב גם במהותו של הנושה, האם אדם פרטי הוא או גוף גדול וחזק כמו בנק אשר יש לו מחלקה משפטית שזהו עיסוקה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
