קובי בראיינט ולברון ג'יימס. אלו כמעט מילים נרדפות בפי כל. שאלת מיליון הדולרים בעשור שעבר הייתה מי הטוב יותר, הטוב ביותר. שני הגיבורים הגדולים של הספורט האמריקאי בעשור האחרון הפכו מזמן לאייקונים למרות שרק שני קווים מקבילים ביניהם. הראשון הופיע ב-26 ביוני 2003, אז הודיע קובי כי הוא החליט לצאת מחוזהו בלייקרס ולהפוך לשחקן חופשי. באותו הלילה נבחר ג'יימס במקום ה-1 בדראפט. מאז לא נפגשו השניים במסגרת המתגמלת בתואר, קרי סדרת הגמר, למרות אינספור תרחישים ותחזיות. במפגשי ראש בראש כמעט תמיד הייתה ידו של קובי על העליונה, בטח שבשורה התחתונה של העונה. מעברו של לברון לקבוצת הכוכבים במיאמי והפיכתו מהגו-טו-גאי לשחקן השני החשוב בקבוצה גרמו לשינוי בתפישת המפגש בחג המולד. זה לא עוד קובי נגד לברון על תואר השחקן הטוב בעולם. זהו קובי מול קבוצה. אולי לא עוד קבוצה, אבל עדיין קולקטיב. הפור נפל.
והוא נפל עוד קודם לכן, בסדרת מעשים שגרמה ללברון לא להתמודד כשווה מול שווה עם בראיינט אלא לנסות לחקותו במיאוץ השיקום העצמי – הקו המקביל הנוסף והחשוב ביותר. תדמיתו של הממבה השחורה נפגעה אנושות לנוכח משפט האונס המתוקשר שהחל בקיץ 2003, אז התלוננה בחורה בקולורדו כי קובי אנס אותה. המפרסמים התנערו משחקן הכדורסל שמככב על המגרש אך מיד בסיום משחקיו יוצא לדיונים על עתידו והמשך חייו החופשיים בין כתלי בתי המשפט. הוא הפסיד עשרות מיליוני דולרים וכמעט את משפחתו. בדיוק כפי שעשו אותם מפרסמים, ועדיין עושים, עם טייגר וודס. הבחירה של לברון במיאמי הייתה יכולה להיעשות אחרת. טוב יותר, נכון יותר ופוגע פחות. הקאבס הפכו לקורבנות בעיני הציבור האמריקאי, ולברון לפוגע - בדיוק כפי שנתפס בראיינט בזמנו.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
