ביהמ"ש העליון היום: לא מתערב בממצאי מהימנות בעבירות מין

עד כמה קלושים סיכויי ערעורו של משה קצב על הרשעתו להתקבל בבית המשפט העליון, ניתן ללמוד מפסק דין שפורסם היום (ה', 30.12.10). למרות שהנסיבות שונות לחלוטין - באותו תיק מדובר על עבירות מין כלפי ילדה - כלולות בו הלכות ברורות לגבי התערבות ביהמ"ש העליון בממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי, כמו גם התייחסות לתיקי עבירות מין.

המערער בתיק זה טען, בין היתר, כי לא היה מקום לתת אמון בגרסתה של המתלוננת בשל מספר סיבות וביניהן, המניע שהיה לה לפגוע בו; סתירות ואי דיוקים שנפלו בעדויותיה בפני חוקרת הילדים ובפני בית המשפט; ואופיה של המתלוננת, אשר הוצגה כילדה מניפולטיבית ושקרנית.

בניגוד לקצב, שעדותו וגירסתו ספגו ביקורת חריפה ביותר של בית המשפט, בתיק שבפני העליון לא נמצאו בעדותו של המערער סתירות ופירכות דרמטיות. היו לו גם כמה עדים, ובהם אמה של המתלוננת ואחותו שלו, ומטפלת שעבדה עם המערער והעידה על נטייתה של המתלוננת לשקר ועל יחסיה העכורים עם המערער.

ניסיון חיים ושכל ישר

השופט אליקים רובינשטיין קובע: "מדובר בערעור דנא בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את הנפשות הפועלות והתרשמה מהן ישירות. הלכה נודעת היא, כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים מעין אלה, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות ברורה בפסק הדין, או כאשר המסכת העובדתית אשר נקבעה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. זאת, בעיקר משום שהערכאה הדיונית היא הרואה את העדים, שומעת דבריהם, ומתרשמת ממהימנותם.

"להלכה זו, המעוגנת בניסיון החיים ובשכל הישר, חשיבות יתרה במקרים בהם ממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית עוסקים בעדותו של מי שנפל קורבן לעבירות מין, ונאלץ לחזור שוב בפני בית המשפט על פרטי החויה הטראומתית שעבר. במקרים אלה [וכאן מצטט רובינשטיין את השופטת אסתר חיות] מתעורר לעיתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן - כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר".

לקצב צפוי עוד קושי: ריבוי העדויות והראיות התומכות בגירסתה של א' לגבי האונס. החוק, כפי שמציין רובינשטיין, מאפשר להרשיע נאשן בעבירות מין גם על-סמך עדות יחידה של נפגע - בתנאי שבית המשפט פירט בהכרעת הדין את נימוקיו. הטעם לכך מצוי בדברי ההסבר להצעת החוק לעניין סעיף זה, שלפיהם עבירות מין הן "מעשה הנעשה בצנעה ובחדרי חדרים, כשרק עדות הנוכחים לפנינו... ביטול הסיוע לא יכביד על הנאשם, שכן כל ספק סביר בעדות פועל לטובתו"; נאמר גם, כי רתיעת המתלוננת מחקירות ומעדות מצמצמת אף היא חשש להרשעות שווא.

רובינשטיין מוסיף: "הרציונלים הללו, גם אם חלו התפתחויות בדין לאורך השנים וכיום הפתיחות להגשת תלונה ולמתן עדות כנראה גבוהה יותר, בעינם עומדים. אוסיף לכך, כי תיקים אלה נשמעים בהרכב שלושה, המאפשר התרשמות רחבה יותר. אין ספק, כי בענייננו עמד בית המשפט בחובת ההנמקה המוטלת עליו כדרישת הדין. נפסק כבר, כי די במתן אמון מלא בגרסת הנפגע כדי לעמוד בחובת ההנמקה". כאמור, במקרה של קצב, ההרשעה באונס - החמורה ביותר מבין אלו בהן הורשע - מתבססת לא רק על מהימנותה של א', והדברים הם בגדר קל וחומר.

טענה נוספת של המערער במקרה זה הייתה, כי הילדה כבשה את תלונתה במשך שלושה ימים. בתיק קצב מדובר על תקופת ארוכה בהרבה, של מספר שנים, אך ראוי לשים לב להתייחסות הכללית של רובינשטיין לתופעה זו:

• "התנהגות מעין זו, בה נפגעת בעבירות מין אינה מעוניינת כי סיפורה יתגלה ולכן מכחישה את דבריה או מנסה למנוע את הפצתם, אינה נדירה, ומוסברת לעתים בתחושת פחד ממי שביצע את המעשים או ברגשות בושה מן הסביבה הקרובה. נקבע לגבי התנהגות מעין זו, כי היא עשויה לחזק את ההתרשמות, שדברי המתלוננת אינם תוצר של רצון לטוות עלילת בדים".