בית משפט השלום בכפר-סבא חייב (יום א', 22.6.03) את קבוצת הכדורגל של מכבי פתח-תקווה, ואת יו"ר הקבוצה אבי לוזון, לפצות את אקו"ם (אגודת קומפוזיטורים מחברים ומולי"ם למוסיקה בישראל בע"מ) בסך של 100,000 ש"ח, בגין הפרת זכויות יוצרים.
אקו"ם טענה בתביעתה, באמצעות עו"ד דן חי, כי קבוצת מכבי פ"ת, השמיעה בחודש מרץ אשתקד, במחצית המשחק בינה ובין קבוצת מ.ס. אשדוד, 5 שירים עבריים, המוגנים בזכויות יוצרים: "יושבים בבית קפה" , "באושר ובעוני" ,"ראש בראש" , "דוקטור" ו-"איזה עולם".
אקו"ם תבעה לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק, כקבוע בחוק, בסך 20,000 ש"ח לכל שיר.
מכבי פ"ת הסכימה כי השמעת השירים אכן היוותה הפרת זכויות היוצרים של אקו"ם, אולם טענה כי אינה אחראית לכך, לאור נסיבות העניין.
מכבי פ"ת טענה, באמצעות עו"ד צבי מנדל, כי מערכת הכריזה הופעלה על-ידי חבר הנהלה המשמש ככרוז, וכן על-ידי אחד משחקני קבוצת הנערים של המועדון, שהיה אחראי על השמעת המוזיקה. באותו משחק, בעת שירד הכרוז להתרענן בהפסקת המשחק, השמיע הנער דיסק פרטי 'צרוב' שהביא עימו, ובו 5 השירים האמורים.
מאחר והנער השמיע את השירים על דעת עצמו ובלא שקיבל הוראה מצידם, והדבר נעשה באופן חד-פעמי, הרי שאין היא נושאת באחריות לכך. כמו כן, גם אם היא אחראית, הרי שמדובר בהפרה אחת, מאחר וכל השירים נצרבו על דיסק אחד.
לחילופין, טענה הקבוצה, מאחר והנזק שנגרם לאקו"ם ידוע - דמי הרישיון השנתיים שהיו מתבקשים בשל השמעת מוסיקה במגרש בסך 2,304 ש"ח - אין לפסוק לה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 20,000 ש"ח.
השופט רמי אמיר קבע, כי הקבוצה אחראית למעשי הנער, מאחר ו"המפר לפי החוק איננו רק מי שלוחץ על הכפתורים ומפעיל את מערכת ההגברה – אלא גם מי שהמערכת והמקום בשליטתו, והוא מאפשר זאת".
עוד קבע השופט כי "הנתבעת היא זו שהעסיקה את הנער (גם אם ללא תשלום). הנתבעת היא זו שהעמידה לרשותו את מערכת ההגברה. הנתבעת היא זו שבחרה שלא לפקח על הנער, לא להזהיר אותו, ולא להגביל אותו. הנתבעת היא זו שאחראית למעשיו, ולהפרת זכויות היוצרים של התובעת בדרך של שידור השירים באמצעות המערכת האמורה על-ידי הנער. אחריות זו איננה רק אחריות שילוחית – זוהי אחריות ישירה של הנתבעת".
לגבי הטענה כי מדובר בהפרה חד פעמית, קבע השופט כי מבחינה עובדתית הדבר אינו נכון, ולכן גם אם לעיתים חד פעמיות עשויה להקים הגנת "תום לב" למפר, הרי שאין זה המקרה בעניינינו.
השופט אמיר אף השית אחריות אישית ישירה על אבי לוזון, מאחר והוא "הרוח החיה בנתבעת, ידו בכל, ועל פיו יקום ויפול דבר אצל העמותה הנתבעת", על אף שיש לקבוצה ועד הנהלה.
מפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, לפיה כאשר היתה העתקה מ–11 יצירות שונות, הרי שמדובר ב–11 הפרות, גם אם כל ההפרות רוכזו לעותק מפר אחד, הסיק השופט אמיר כי מדובר כאן ב-5 הפרות שונות, ולא בהפרה אחת.
באשר לסכום הפיצוי, נקבע כי "הנזק בגין ההפרה החד-צדדית של זכויות היוצרים, איננו אמור להלום ולהיות שווה ערך למחיר, שבו היה בעל הזכויות מוכן לתת רישיון בזכויות. יש הבדל בין מחיר של עסקה רצונית, לבין נזק של פגיעה חד-צדדית בזכויות". כמו-כן, הפיצוי הסטטוטורי הוא בעל אפקט הרתעתי.
"אם ידע מפר זכויות היוצרים ביצירה מוזיקלית או ספרותית או דרמטית, כי כל שידרש לשלם, במקרה שיתפס בהעתקה של התקליט או של הספר או של הסרט, הוא את מחיר ההשאלה או הקניה של עותק כזה – ברור כי תהיה בכך 'הזמנה להעתקה'".
לפיכך, חייב השופט את הקבוצה בפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק, כאשר הנזק אינו מוכח, בסך 20,000 ש"ח עבור כל הפרה, ו-100,000 ש"ח סך הכל, בתוספת 30,000 ש"ח שכר טרחת עו"ד וכן הוצאות המשפט.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
