היום לפני 113 שנה, ב-13 בינואר 1898, מופיע מאמרו של אמיל זולא - "אני מאשים" - בגנות האנטישמיות בממסד ובדעת הקהל בצרפת.
במכתב גלוי ושמו "אני מאשים" (בצרפתית: "J'accuse"), הביע זולא את עמדתו האמיצה, וכתב כי הוא מאמין שדרייפוס חף מפשע. בעקבות פרסום המכתב נאלץ לברוח לאנגליה, אך התקבל כגיבור כשחזר לצרפת עם זיכויו של דרייפוס.
סרן אלפרד דרייפוס נעצר והואשם בבגידה במולדתו, צרפת. דרייפוס הואשם בריגול ובהדלפת סודות צבאיים לגרמניה. הוא הועמד לדין ובעזרת לחצים שהופעלו עליו וכן זיופי מסמכים, הורשע ונידון לשלילת דרגותיו ולמאסר עולם באי השדים.
למרות ששנה לאחר הרשעתו התגלו על-ידי אחד מקציני המטה הצרפתי זיופי המסמכים, ויתרה מכך - נחשף האיש שזייף אותם, דאגו שלטונות הצבא לסלק את הקצין מן הצבא כדי להשתיק את הפרשה.
האנטישמים בצרפת ניצלו את הרשעתו של דרייפוס כדי להאשים את כל היהודים בבגידה, ואמרו שהיהודים נאמנים לדתם ולא למולדתם, צרפת.
הפרשה הפכה למחלוקת שפילגה את הציבור בצרפת לשני מחנות: המחנה שתמך בדרייפוס ודרש משפט חוזר, ובו היהודים, אנשי שמאל, הליגה לזכויות האדם, הפרוטסטנטים ואנשי רוח; ומחנה מתנגדיו, שהתנגדו כמובן למשפט חוזר ובהם הצבא וחוגים בממשלה, אנשי ימין והקתולים.
נקודת מפנה היתה, כאמור, המאמר האמיץ ויוצא הדופן של זולא. מכתבו, שהתפרסם כמכתב גלוי לנשיא צרפת, היה למעשה כתב האשמה של הסופר נגד אנשי צבא, ממשל ומשפט שהיו מעורבים בזיוף המסמכים, בחקירה השקרית ובעיוות הדין במשפט דרייפוס.
בבחירות שהתקיימו בצרפת זמן קצר לאחר מכן, הורה שר המלחמה החדש, למרות שנמנה עם מתנגדי דרייפוס, לבדוק מחדש את תיק החקירה.
המשפט החוזר נפתח בעקבות לחץ ציבורי כבד. דרייפוס הורשע גם במשפט זה. ואולם, בזכות אמיל זולא, ראש השירות החשאי פיקאר ואחרים התגלתה לבסוף האמת: קצין אחר בגד.
דרייפוס הואשם והורשע רק מפני שהיה יהודי, ושבע שנים אחר-כך, בשנת 1906 כאמור, בעקבות ערעור חוזר, בוטלה הרשעתו. הוא זוכה מכל אשמה, זאת אחרי 11 שנות מאבק משפטי וציבורי, דרגתו הצבאית הוחזרה לו והוא קיבל את אות לגיון הכבוד. היה זה סוף לפרשה אנטישמית שהסעירה את צרפת ואת היהדות.
אמיל זולא (1902-1840) היה סופר צרפתי חשוב. בספריו תיאר דמויות מתקופות שונות, אך שילב בתוך כתיבתו גם ביקורת על בעיות החברה של ימיו. למשל: הספר "ננה" הוא תיאור של קשיי חייה של נערה שחיה בשכונות עוני; בספר "כלי המשחית" מתאר אמיל זולא משפחה שהתפרקה בגלל התמכרות אבי המשפחה לאלכוהול (משקאות חריפים); והספר "ז'רמינל" מספר את סיפורה הקשה של קהילת כורי פחם.
זולא מת בפריס ב-29 בספטמבר 1902 מהרעלת פחמן חד-חמצני שנגרמה מחסימה בארובה. האשמות כי אויביו היו אחראים לכך מעולם לא הוכחו.
