יום למחרת שהפחית בעונש שהטיל השופט צבי גורפינקל על דורסיה למוות של מיטל אהרונסון, שוב מותח עליו בית המשפט העליון ביקורת ומבטל פסק דין שלו. באופן נדיר מאוד, אפשרו השופטים לנאשם שהודה באשמה בפני גורפינקל, לחזור בו מהודאתו תוך שהם מותחים ביקורת על התנהלותו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב.

מדובר בעליג'ן בשימוב, שעלה ארצה מטורקמניסטן בשנת 2005 בגיל 14. הוא הואשם אשתקד בשוד בנסיבות מחמירות ובקשירת קשר לביצוע פשע. במאי שעבר הגיע בשימוב, שיוצג בידי עו"ד אלפסה מהסניגוריה הציבורית, לעסקת טיעון לפיה נמחק סעיף קשירת הקשר.

בשיחה עם קצין המבחן, הכחיש בשימוב ששדד את המתלונן. נוכח הפער בין הגירסה שמסר בשימוב לשירות המבחן לבין כתב האישום בו הודה, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה כלשהי. הסניגור ביקש לדחות את הדיון לצורך עריכת תסקיר משלים, אך גורפינקל דחה את הבקשה, וגזר על בשימוב שנתיים מאסר בפועל.

הערעור התקבל לאחר התלבטות

בערעור לעליון טען בשימוב, באמצעות עו"ד יעקב שקלאר, כי הודאתו הייתה הודאת שווא, העברית שבפיו דלה והוא לא ידע כלל במה הודה במשפטו. עוד נטען, כי גורפינקל טעה כאשר למרות שידע על הגירסה שמסר שמילוב לקצין המבחן, הוא קיבל את הודאתו מפיו של אלפסה במקום לברר את הפער בין הגירסאות.

המדינה טענה, כי עיתוי הגשת הבקשה לחזור בו מההודאה - לאחר מתן גזר הדין הכולל מאסר בפועל - "הוא מאוד מחשיד". לדבריה, בכל זאת מדובר באדם הנמצא בישראל לפחות שנתיים וחצי, וכי אף לגופו של עניין קיימות ראיות המחזקות את הגירסה בה הודה.

השופט אליקים רובינשטיין מציין, כי חזרה מהודאה תתאפשר בנסיבות חריגות בלבד, והמשוכה גבוהה הרבה יותר כאשר מדובר בחזרה בשלב הערעור. ערכאת ערעור תתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו רק במקרים חריגים ונדירים, בהם מתרשם בית המשפט, כי קיים חשש ממשי שהודאת הנאשם נעשתה בניגוד לרצונו האמיתי, ואולי אף בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו.

לאחר התלבטות, אומר רובינשטיין, הוא הגיע למסקנה שבמקרה הנוכחי מתקיים - לפחות במידה מסוימת - חשש ממשי שהודאת הנאשם נעשתה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו. חשש זה מבוסס על דברי בשימוב לקצין המבחן ולעובדת הסוציאלית בבית הכלא, וגם על פערי התקשורת הקיימים במידה מסוימת, אך בעיקר נוכח התנהלותו של גורפינקל.

פרוטוקול הדיון ממאי שעבר מצטט את בשימוב כאומר "אני מודה בכתב האישום המתוקן". לדברי רובינשטיין, התמונה העולה מן הפרוטוקול "אינה לגמרי משביעת רצון". הוא מזכיר, כי בעת קבלת עיסקת טיעון, חייב בית המשפט לוודא שמדובר בהודאת אמת והנאשם מבין את משמעות הודאתו ואת השלכותיה.

"בענייננו, פרוטוקול הדיון מיום 11.5.10, והכרעת הדין שניתנה בסופו, אינם מבטאים חובות אלה דיין, אף שנוכל להניח את העומס וסדר היום הגדוש שבהם פועל בית המשפט", קובע רובינשטיין. "זכיותיו הדיוניות של הנאשם בכף המאזניים, והן טעונות שמירה, ואף אם את הדגל הדיוני, כשהנאשם מיוצג, צריך סנגורו להרים - על בית המשפט 'ליטול פיקוד' מאחריותו לעשיית המשפט.

"...אין אינדיקציה לכך שבית המשפט וידא, כי בשימוב עצמו אכן יודע אל נכון במה הוא מודה. סבורני איפוא, כי בהינתן הפרוטוקול שלפנינו, ובהכירנו את הגירסה שמסר בשימוב לקצין המבחן מיד לאחר מכן, משקלה הראשוני של ההודיה ממנה מבקש בשימוב לחזור אינו גבוה דיו מתחילה".

דרושה רפורמה בקבלת הודאות נאשמים

עוד מוצא רובינשטיין בעייתיות ביחסו של גורפינקל לסתירה בין ההודאה בעובדות כתב האישום לבין הגירסה שנמסרה לקצין המבחן. "כאשר בית משפט נתקל בסתירה מסוג זה עליו לבררה, ולדרוש מהנאשם הסבר לגביה. חובתו הכללית של בית המשפט לדרוש ולחקור, מקבלת משקל מוגבר כאשר ישנן אינדיקציות המעוררות חשד או חשש להודיה שאינה אמיתית או רצונית (לעניינו, פערי השפה והגירסה הסותרת שנמסרה לקצין המבחן)".

רובינשטיין מוסיף: "מודע אני לכך, שמדובר במטלה נוספת המוטלת על ערכאות דיוניות עמוסות לעייפה; גם מודע אני לכך, שייתכנו מקרים בהם נאשמים שהודו הודיות אמת ימשיכו לספר (לחבריהם, לשירות המבחן, לאסירים אחרים ולעיתים אולי גם לעצמם) שהם אינם 'באמת' אשמים.

"לכן, במקרים של הסדר טיעון, אל מול הזמן שנחסך לבית המשפט אשר אינו צריך לשמוע ראיות ולהכריע ביניהן בפסק דין מנומק, עליו להקדיש תשומת לב רבה לבירור אמיתות ההודיה, ובמידת הצורך (לדוגמה, כאשר הוא מתייחס בהחלטותיו לגירסה סותרת שנמסרה לאחר ההודיה) - גם לנמק את דבריו. בחלק מן המקרים הללו אין מנוס משמיעת ראיות".

השופט סלים ג'ובראן מצטט את מחקרו של השופט ד"ר עמי קובו בנוגע לנאשמים החוזרים בהם מהודאותיהם וקורא לאמץ את המלצותיו לערוך רפורמה בכל הנוגע להליך ההקראה והתשובה לאישום. במיוחד מדובר בצורך להבטיח את ההבנה של הנאשם את האישומים כנגדו ובמה הוא מודה, והדגשת חשיבות תפקידו של בית המשפט בכל הנוגע לבירור אמיתות ההודאה, והאם היא ניתנה באופן חופשי ומרצון.

גם השופט ניל הנדל הדגיש, כי אם צץ סימן שאלה בנוגע להודאתו של הנאשם מתפקידו של בית המשפט לברר עם הנאשם או סניגורו את תקפות הודאה. "אל לו להסתפק בשלב ההודאה שניתנה בתשובה לכתב האישום. ודוק: היה אם יתברר שהנאשם אינו מודה - אין זה אומר בהכרח שיש להתיר לו לחזור בו מהודאתו. הפסיקה אמרה את דברה בנדון. אולם, כל עוד מלאכתו של בית המשפט טרם הסתיימה, עליו להידרש גם לנקודה זו. למעשה, זוהי גם מלאכתו".