"עזות המצח שבהגשת תביעה זו פחותה רק קמעא מעזות מצחו של זה אשר רצח את הוריו, ואז ביקש את רחמי בית המשפט בהשתת עונשו - על שום שהוא יתום" - כך נפתח כתב הגנה שהוגש לאחרונה לבית משפט השלום בראשון-לציון בתביעת לשון הרע חריגה ויוצאת-דופן, לפיצויים בשיעור מיליון שקלים
כתב ההגנה, שהוגש ע"י עוה"ד מיבי מוזר ושירה בריק-חיימוביץ' ממשרד ליבליך מוזר, מתייחס לתביעה שהגיש תושב בארותיים, הטוען בתביעתו, כי גיסתו ואחייניתו מפרסמות במושבי הסביבה כי לפני למעלה מ-20 שנה אנס את אחייניתו (בתו של אחיו), בעת שהייתה בת 8 שנים. האחיינית היא כיום בת 30 שנה, ואילו הדוד-התובע הוא בן 39.
בכתב התביעה פירט התובע ארבעה פרסומים עיקריים שלטענתו מהווים לשון הרע שמטרתם הייתה להזיק לו ולגרום לו לעזוב את בארותיים, אשר בסמוך לו מתגוררות הגיסה והאחיינית (שהיא בתה). לטענתו, גם כשביקש להתקבל במושבים אחרים, פורסמו שם הדברים כדי שלא יתקבל למגורים גם בהם.
כתב ההגנה מפליא ותוהה מדוע מי שביצע אינוס בילדה אשר היא ומשפחתה נמלטו בעקבות זאת ממקום מגוריהן - בוחר ברבות הימים לעבור לגור דווקא ביישוב אליו העתיקו הנאנסת ומשפחתה את חייהן.
לדברי באי-כח הנתבעות, התביעה היא עוד אקט ציני במערכה המלווה את חייהן של הנתבעות מאותו לילה בו השתנו חייה של הנתבעת הבת.
בכתב ההגנה מפורטים בפרוטרוט המעשים המגונים אותם ביצע התובע בנתבעת, שהצליחה לחשוף בפני אמה את פרטי המקרה המזעזע רק שנים לאחר מכן. בעקבות המקרה, החליטה המשפחה שלא לפנות לרשויות, אלא לעזוב את מקום מגוריה של המשפחה המורחבת, ולעקור למושב בשרון, מתוך לחץ שהופעל עליה, שמטרתו הייתה לא לפגוע בעתידו של התובע.
ע"פ כתב ההגנה, מקום המפלט אליו נמלטו הנתבעות - הפך להפתען ולתדהמתן למקום מושבו של התובע, שעבר להתגורר ביישוב משותף ליישוב בו הן מתגוררות.
"התובע ידע את השלכות מעשיו ולכן שמר אותם בסוד עד לקביעת עובדות בשטח. התובע ביקש מחברי ועד המושב בזמן רכישת המשק וטרם עמידתו לוועדת קבלה - לשמור בסוד מפני הנתבעות את ניסיונו לרכוש בית במקום ונימק את הסוד בכך ש'רצה להפתיען'", נאמר בכתב ההגנה.
ע"פ כתב ההגנה, רק בעקבות הגילוי פנתה האם לוועד המשותף בתחינה שיסייעו לה לבלום את רוע הגזירה ולדחות את בקשתו להתקבל כחבר ביישוב. בישיבה גוללה את הסבל שגרם למשפחתה ובה התובע התחייב למכור את הבית שרכש בבאורתיים בתוך תקופה קצבה , והבטיח שלא לגור בסמיכות לנתבעות. אולם חרף הבטחותיו, עבר התובע במהלך חודש פברואר 2010 להתגורר בישוב.
"בצר להן, כשאין להן כל ברירה אחרת, כל שיכלו הנתבעות לעשות הוא לספר את סיפורן האישי והכואב על-מנת לנסות ולשנות את רוע הגזרה. בשלב מסויים... בדם ליבן נחשפו וכתבו במכתבים אישיים את בקשתן הצנועה: להשיב השפיות לחייהן, למנוע מהתובע להחריד שוב את נשמתה של הבת", נכתב בכתב ההגנה. עוד נמאר כי "תביעה התובע היא בגדר זעקת הקוזק הנגזל, אם לא גרוע מזה. התובע מעוול עוול קשה, רע וחסר לב בנתבעות ובמשפחתן, מהתל בהן, מבטיח הבטחות שווא ומשחק ברגשותיהן. וכעת - הוא רודף גם אחר כספן ותובע אותן על כך שחשפו את האסון שהוא אחראי לו".
ע"פ כתב ההגנה, תוכן המכתבים הנטענים הוא אמת, ויש בו עניין ציבורי. המכתבים נכתבו, ע"פ באי-כח הנתבעות, מתוך תקווה נואשת שלהן שיעלה בידן להגן על בדל שלוות חייהן, אותה השיגו לאחר שנים של ניסיונות שיקום. "כמה אטיות נדרשת מהתובע כדי לבוא ולגור דווקא במקום אליו ברחו?", תוהה כתב התביעה.
