פרוקצ'יה אומרת: "שלא כפרישה של חבר כנסת מסיעתו, התפלגות סיעה נתפסת, בתנאים מסוימים, כתופעה לגיטימית המתרחשת במהלכי השלטון, כשההנחה היא שברקעה עומדים בדרך כלל שיקולים אידיאולוגיים מהותיים, המשותפים לקבוצה שאינה יכולה עוד להשתלב בקו המוביל בסיעת-האם. חשיבות הותרת חופש ביטוי פוליטי גם לקבוצות הפועלות בתחומי סיעה פרלמנטרית הובילו להכרה באפשרות התפלגותה של סיעה קיימת, בכפוף לאישור ועדת הכנסת.

"...התפלגות סיעה נתפסת, על-פי רוב, כמהלך אידיאולוגי-מצפוני העשוי להתרחש בתהליכים פרלמנטריים, שיש להסכין עמו, ולאפשר התאמה של הרכב הסיעות לשינויים רעיוניים העשויים להתרחש במהלך כהונתה של הכנסת. במיוחד כך הדבר בשיטה שבה הנושאים העומדים להכרעה בפני רשויות השלטון הם, לא אחת, עניינים הרי גורל, ולעיתים אף בעלי מימד קיומי".

רובינשטיין הסכים עם התוצאה המשפטית, אך חלק בצורה חריפה למדי על התפיסה הציבורית. הוא פותח ואומר, כי דבריה של פרוקצ'יה על תפקידן החשוב של המפלגות בחיים הדמוקרטיים, "הם לעיתים, דומני, יותר - הרבה יותר במקרים רבים - ממה שיאמרו המפלגות כיום על עצמן; והרצינות המיוחסת להן ולתפקידיהן על-ידי חברתי, גדולה מזו שהן עשויות במקרים מסוימים לייחס לעצמן".

כאשר הייתי ילד, ממשיך רובינשטיין, היו מצביעים על אדם ברחוב ואומרים: זה מפא"יניק, זה חרותניק. חילוקי דעות אידיאולוגיים יכלו לקרוע לא רק מפלגות, אלא גם יישובים ואפילו משפחות - כמו הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות ה-40 של המאה ה-20. "לא שהתמונה הייתה אידיאלית, גם אם הייתה במובנים רבים אידיאולוגית; משרות ומשאבים חולקו לאנ"ש, אנשי שלומנו, והיו משרדי ממשלה שהיו אחוזותיהן של מפלגות מסוימות; אבל הייתה אידיאולוגיה".

כל זה נעלם, קובע רובינשטיין. "אלא שדבר זה - אותו עיסוק אידיאולוגי - פחת והלך לאורך השנים, עד כי בעשורים האחרונים התפוגג במידה רבה. בעולמן של המפלגות, שנצטמצמו לזירה הפוליטית ה'רגילה', נוצרו לא מעט חולות נודדים, כפי שיילמד מן השינויים בהיערכויות המפלגתיות.

"גם אם אין לומר, כי להט אידיאולוגי לא נותר בקרב מעטים, איים של אידיאולוגיה שאין ליטלה מנושאיה, ואין להקל בהם ראש - אין מי שיחלוק כי לא כימים משכבר הימים האלה, וכי האידיאולוגיות במקרים שונים הן קליפה שקשה מאוד למצוא לה תוך".

גם חוק המפלגות מכיר במציאות עגומה זאת, אומר רובינשטיין. הוא "קובע הוראות בדבר תקנון למפלגה, אך אין חובת מצע, מה שניתן היה לצפות כשבאידיאולוגיה עסקינן, לא רק לתקופת בחירות אלא למתעניין ומבקש להצטרף. כבתחומים רבים אחרים בחיי המדינה תפסה השאיפה האינדיבידואלית מקום חשוב, וכבר אין מדברים, אפילו ברצינות למחצה, על 'קבלת דין התנועה' כעילה למאבק למקום בצמרת מפלגתית".

רובינשטיין מדגיש, כי הוא לא בא לומר שאין בכלל אידיאולוגיה, שהרי לא מפלגת ימין כמפלגת שמאל ולא מפלגה דתית כמפלגה חילונית. "אך המסגרת, ואף ההבחנה בין המסגרות השונות, היא רופפת לאין שיעור לעומת העבר ומרובת התפלגויות".

רובינשטיין ממשיך בביקורתו הנוקבת: "המימון הפך לחלק מן ה'קח ותן' הפוליטי בהחלטות שעוטים עליהן לבוש אידיאולוגי. יכולים פלונים מסיעה ומפלגה אחת להתחבר למפלגה אחרת מתוך הבטחה של נדוניית המימון, והשיקולים בקבלת הפנים האוהדת לבאים מקרוב לא יהיו אלא הנדוניה המימונית, הכופתאות ולא ההגדה. כך ותו לא, ועדיין רוממות האידיאולוגיה נישאות". והוא מסכם: על זה אומר המשורר בתהילים "והוא רחום יכפר עוון".